לבוש מרדכי על זבחים סט

הרמב"ם דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן אמאי אסר בחי' שהרי כתב החולין אסור לשוחטן בעזרה בין בהמה בין חי' בין עוף עוד הקשה הלח"מ דאמר בגמ' כיון דאמר ר"ש דשוחט הטרפה חולין בעזרה מותרת בהנאה ע"כ דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דאי דרבנן מה לי ראוי' מה לי אין ראוי' וכיון דהוא פסק חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אמאי פסק השוחט את הטרפה מותרת בהנאה עוד הקשה אם סבירה לי' חולין שנשחטה בעזרה דרבנן אמאי פטר הרמב"ם בפי"ד מהלכות שחיטה חולין שנשחטו בעזרה מכסוי עוד הקשה דבפסחים בפרק כל שעה א"ר אבהו כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה והקשו הניחא לר"מ אלא לר"י דאתא קרא לדברים ככתבם מאי איכא למימר ותירץ דמפיק ליה מלכלב תשליכון אותו אותה אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חשב"ע ור"י ס"ל חשב"ע לאו דאורייתא והשתא קשה על רבינו כיון שהוא פסק כר"י בפ"י מהלכות עכו"ם, א"כ ודאי דמפיק כל איסורין שבתורה מאותו וחשב"ע לאו דאורייתא (וא"כ יקשה אמאי פסק דפטור מכיסוי) ועיין עוד שהקשה הלח"מ על דברי הגמ' דפירש דלר"י חשב"ע מנא לן הא אפשר לומר דמאותו מפיק כל איסורין וגם חשב"ע

והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מאבות הטומאות הלכה י' ז"ל שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא וכו' וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים שהרי טומאת ע"ז ותקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה וטהורה וא"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו אלא בראי' ברורה עכ"ל, וכתב על זה הכ"מ ז"ל אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מנין לו שכתב איסור שחיטתן – מדכתיב וזבחת נפקא ואף שחיטת קוף מקרא זה נאסרה כמו שאמרו בתוספתא ריש חולין וזבחת ואכלת ולא שיזבח העכום ולא שיזבח הקוף ואין זה ענין לע"ז וכו' והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מדברי סופרים ומשום ליתא דעכו"ם ולטעמי' אזל שכתוב בפ"ד מהלכות שחיטה עכו"ם ששחט שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גזרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה ולפי דעתו ז"ל מה שאמרו בתוספתא וזבחת ואכלת ולא שיזבח העכו"ם ולא שיזבח הקוף אסמכתא בעלמא היא עכ"ד הכ"מ, והדברים תמוהים לומר דמן התורה כשר שחיטת הקוף דהרי בגמ' חולין ל"א איתא פלוגתא דר' יוחנן ורבנן היכא דהפיל סכין ושחט דרבנן סברי דבעינן כונה לחתיכה ור' נתן סבר דלא בעינן כונה לשחיטה ולא לחתיכה ואמר רבא בהא זכנהו ר' נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב אי בעינן כונה לזביחה לחתיכה נמי ליבעי'. אי לא בעינן כונה לזביחה לחתיכה נמי לא ליבעי ע"כ ולרבנן פסול מדאורייתא. שהרי מביא ראי' דלרבנן נמי לא בעינן כונה לשחיטה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דבחולין כשר מוכח דהא דאמרי רבנן דבעינן כונה לחתיכה הוא דאורייתא וא"כ ר' נתן פליג דלא בעינן כונה, אבל בדין דוזבחת הרי לא פליג דבעינן דוקא וזבחת ובודאי דאם זבח הקוף פסול מדאוריתא וא"כ התוספתא בודאי דמשמע מדאורייתא פסול הקוף וכן העכו"ם ואם נפלה סכין ושחטה פסול מאורייתא וא"כ אף עכו"ם פסול מדאורייתא מקרא דוזבחת דעל עיקר פירוש דוזבחת הא לא פליג ר' נתן ואף דבנטילת ידים יש מכשירין בנתן קוף התם אמרו רבנן נטילה ובעינן שיהי' כח נותן ואף אם נתן קוף הוי נטילה דהא לא אמרו רבנן שתטול לידים אלא אמרו נטילת ידים ובעינן כח נותן, ולא דמי לצנור דהתם אין שום דבר הנותן מים אלא המים מעצמם יורדין למקום נמוך ודין נטילה שיטלו המים על הידים לא שהמים בעצמם ירדו מפני כובדן למקום נמוך ולפי זה למאן דס"ל דאם נתן קוף כשר, אף אם הרוח יפול המים על הידים יהי' כשר, ואף אם חי' נותנת לידים הוי כח נותן, אבל בזביחה דכתיב וזבחת קוף פסול מדאורייתא וכן עכו"ם, אלא דמקרא דוזבחת הוי ילפינן רק איסור עשה דאינה זבוחה דהוי אמרינן וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל מה שאין אתה זובח לא תאכל והוי רק לאו הבא מכלל עשה, ומשו"ה אייתי הרמב"ם קרא דוקרא לך ואכלת מזבחו בפ"ד מהלכות שחיטה להביא לאו לשחיטת עכו"ם דאמרה התורה על איסור שאינו זבוח ע"י ישראל, ונזבח ע"י עכו"ם הוי נבלה ללקות עליו והתם קרא מיירי בעובד ע"ז וא"כ דוקא על שחיטת עובד עבודה זרה לוקין אבל על שחיטת קוף אין כאן מלקות מן התורה רק עשה דאינה זבוחה ע"י ישראל ומספקא לי' להרמב"ם הא דחייבה התורה מלקות על שחיטת עובד ע"ז היינו שגלתה התורה דאין שחיטתו כלל שחיטה והוי כמו מתה שמטמאה במשא מן התורה או דאמרה התורה דשחיטת עכו"ם עובד ע"ז הוי נבלה לענין איסור אכילה אבל לא לענין טומאת משא וזה שכתב הרמב"ם שמפני עבודה זרה נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן היינו דאילו מדין וזבחת אין השחיטה שלהן אוסרת רק שאינה מתרת אבל מפני העבודה זרה שחיטתן אוסרת כנבלה שיהי' על האכילה מלקות נמצא לפי זה דעכו"ם שאינו עובד עבודה זרה כמו גר תושב אף שאין שחיטתו מתרת ואסורה שחיטתו מפני עשה שאינה זבוחה להתיר אבל נבלה לא הוי מן התורה אלא דרבנן גדרו גדר שאף שחיטת גר תושב נבלה, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה ושחיטת גר תושב בודאי אסור מן התורה ואין מטמא במשא מן התורה אבל שחיטת עובד ע"ז כיון דאסרתו התורה ללקות מלקות על האכילה, מספקא להרמב"ם אם גם הטומאה בכלל דגלתה התורה ששחיטתו נבלה ממש או דרק לענין אכילה אסרה התורה אבל לא לטומאה, אבל זה ודאי דשחיטת קוף וגר תושב אסור מדאורייתא

ולפי דברינו ניחא מה שיש לכאורה להקשות כיון דילפינן דשחיטת עכו"ם עובד עבודה זרה אסורה באכילה מדאורייתא מקרא השמר לך ואכלתא מזבחו א"כ להרמב"ם נאמר בפירוש לאו על אכילת זבחו של עכו"ם והרמב"ם הא פסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכלו אסור בהנאה מן התורה א"כ אמאי שחיטת עכו"ם עובד עבודה זרה מותר בהנאה, ואפילו לר' אליעזר דאית לי' שחיטת עכו"ם אסור בהנאה הוא משום דס"ל שמחשבתו לעכו"ם אבל בלא מחשבתו גם הוא מודה דמותר בהנאה ואמאי לא נימא כיון דאמרה התורה השמר שלא שלא תאכל זבחו הוי כאילו כתוב לא תאכל ויהי' אסור בהנאה מדאורייתא, אכן אדרבה כיון דעיקר לימוד לאסור שחיטת עכו"ם הוא מקרא דוזבחת דגלתה התורה דשחיטת עכו"ם הוי מחוסר זביחה להתיר באכילה א"כ אמרינן דאם עובד עבודה זרה גלתה התורה דלענין איסור אכילה הוי שחיטתו כאילו מתה וא"כ עיקר האיסור דמחוסר זביחה והא זה גלי רחמנא דאם האיסור מטעם חסרון זביחה כמו נבלה וטרפה אין אוסר בהנאה וא"כ שחיטת עכו"ם אף אם עובד עבודה זרה אין אוסר בהנאה דאמרינן דגלתה התורה דזביחתו הוי כמתה אבל אין אסור בהנאה וטרפה ששחטה ג"כ קרי קרא מיתה וכמו דאמרינן כי ימות מן הבהמה שיש