לבוש מרדכי על זבחים ו

אבל כשידעינן שאסור. מק"ו דרב אשי ממילא ילפינן מפיגול דפסול המחשבה בשחט לשמה לזרוק שלא לשמה הוא בהשחיטה עצמה, א"כ מה שאמרה התורה בשינוי בעלים, בשחט לזרוק לשם מי שאינו בעלים: הוא ג"כ הפסול בהשחיטה עצמה. ממילא באנו לדון דפסול שינוי בעלים הוא אף בהשחיטה והא דאמר רב אשי בשוחט שלא לשמו דכשר הוא קודם שילפינן. דמחשבין מעבודה לעבודה והא דקאמר מה לשינוי שכן ישנו בארבעה עבודות הוא כמו דקאמר מה לשינוי קודש שכן פסולו בגופו דהכונה שהחילוק בהפסול. ה"נ פסול דשוחט שלא לשם בעלים. הפסול משום דשחיטה כזו עוקרת, שלא יהי' כפרה לשם בעלים מקרבן זה. אבל שינוי קודש. הפסול בעצם שחיטה שלא נעשה הקרבן לשם זבח זה, ויהי' נ"מ לדינא ג"כ, דאם שחט או הלך או קיבל. שלא לשם בעלים. או שחישב לזרוק שלא לשם בעלים פסול אבל אם ישחוט ע"מ בשעה שיקבל יחשוב, שלא לשם בעלים כיון דעיקר הפסול מצד הכפרה, שאין תלוי בקבלה בכה"ג וכשר משא"כ בשינוי קודש אם יחשוב בשחיטה, ע"מ לקבל שלא לשמו יהי' פסול, כיון דהחסרון מצד עצמו. משא"כ שחט ע"מ לקבל. שלא לשם בעלים. כיון דאין הפסול מצד עצם הקבלה בכה"ג אין פוסל מעבודה לעבודה

ואפשר דהאי דינא. אי פוסל בשוחט שלא לשם בעלים ולא חשב לזרוק שלא לשם בעלים, תלוי בפלוגתא דלישנא קמא ולישנא בתרא דרבא בשוחט חטאת דם לשם חטאת חלב, דבגמ' איתא. דרב אחא ברי' דרבא אמר כולו לפסול מאי טעמא אותה לחטאת לשם אותה חטאת, אכן הרמב"ם כתב דפסול דכתיב על חטאתו שתהא הכפרה לשם אותה החטא, והנה בליקוטי הלכות כתב דיליף זאת הרמב"ם ממשנה דכריתות דף כ"ז. דאיתא שם שלא יביאנו מחטא על חטא, מקרא דקרבנו על חטאתו, אלא דהקשה, א"כ לישנא קמא דרבא ורב יוסף בר אמי יפלוג על ברייתא מפורשת, וכתב לולי דברי הרמב"ם והתוס' הי' אומר דשם הסוגיא דכריתות מיירי לענין הבעלים דאם הביאו הבעלים על חטא אחר הרי הבעלים אומר לא יתכפר לי חטאתי, דגם רבא מודה לאבא דלא כיפר היינו במבעט

אכן לדידי נראה. דגם הרמב"ם סובר דסוגיא ההיא דכריתות לענין הבעלים, שאם הבעלים אין רוצים שיתכפר על החטא, אין מכפר ולא מטעמא דמבעט, דאפשר שאין זה ענין כלל למבעט, אלא הטעמא דהרי בחטאת קי"ל דבעינן רצונו, גם בשעת כפרה. וכדאיתא ברמב"ם פרק י"ד. מהלכות מעשה הקרבנות הלכה יוד. ז"ל חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני הרי זה מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו. רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ושלמים מקריבין ומתכפר לו בהן אעפ"י שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה אבל בחטאת ואשם לא נתכפר עד שירצה מתחילה ועד סוף. עכ"ד הרמב"ם הרי דבחטאת הכפרה הוא עוקר בקרבן. בעולה ושלמים דדרון הוא אין הכפרה עוקר בהקרבן דהרי עולה דורן הוא, א"כ עיקר דבעינן רצונו הוא על הפרשה והבאה, אבל הקרבת הקרבן אין תלוי ברצונו אבל בחטאת דעיקר בא לכפר א"כ קרא דלרצונו קאי על כל מעשה הקרבה ודקדק הרמב"ם דבעינן רצונו מתחילה ועד סוף דכיון דבעינן שיהי' כפרה בזריקה ואם בשעת השחיטה לא הי' רצונו שיתכפר לו. ממילא הוא חסרון שלא תעלה הזריקה, והא דהביא הרמב"ם קרא דעל חטאתו לא כיון כלל הרמב"ם לקרא דקרבנו על חטאתו אלא קרא דוכפר עליו הכהן על חטאתו שיהי' הכפרה לשם אותה החטא וכמו דלגבי בעלים דרשינן על חטאתו שיהיה הקרבן לשם אותו החטא כן במעשה כהן בזריקה דרשינן על חטאתו שתהי' הזריקה דוקא על אותה החטא וע"ז לא פליג לישנא קמא דרבא דאם יזרוק על חטא אחר הוי שינו כמו עם יזרוק לשם בעלים אחרים דבהאי קרא דוכפר עליו דילפינן ממנו דבעינן הזריקה לשם בעלים בהאי קרא גופא כתיב על חטאתו שתהי' הזריקה לשם אותה החטא. אלא דלישנא קמא דרבא סובר כיון דהאי דינא הוא על הזריקה א"כ בשחיטה אם חשב לשם חטא אחר ולא חשב לזרוק על חטא אחר כשר ודוקא בשוחט שלא לשם בעלים ולא חשב על הזריקה כשר, אכן רב אחא ברי' דרבא סובר כיון דבכפרה היינו בשעת הזריקה בעינן דוקא על אותה החטא, שהרי נאמר הכהן על חטאתו א"כ גם בשחט על חטא אחר:

ג"כ פסול. יליף זאת רב אחא ברי' דרבא מקרא דושחט אותה לחטאת אבל כיון דהרמב"ם הביא קרא דעל חטאתו, עכצ"ל דהי' זאת בגרסת הרמב"ם בגמ' או דסובר הרמב"ם דע"כ אין לפרש, דהלימוד מאותה לחטאת, שתהא השחיטה לשם אותה החטאת דהרי קרא דאותה איצטריך ללמוד, דאותה שלא לשמה פסולה משא"כ בשארי קרבנות, וכמו שהקשה בתוס'. אלא דכונת הגמ' דאף שאם שחט לשם חטא אחר פסול, כיון דהזריקה בעינן לשם אותה החטא, ממילא אם ישחוט על חטא אחר פסול, אבל בשוחט סתם לשם חטאת אמרינן סתמא לשמה קאי והזביחה עושה לשם אותה חטא, ומאי דאמר רב אחא ברי' דרבא הוא להוציא מלישנא קמא דיליף מדכתיב לחטאת, סתם, אף בשוחט חטאת דם לשם חטאת חלב כשר שהרי חטאת לשם חטאת נשחטה בא רב אחא ברי' דרבא ומפרש דבסתמא אם שחט סתם לשם חטאת הזריקה עושה לשם אותה החטא דסתמא לשם אותה החטא קאי אבל זה דוקא שיהיו העבודות לשם אותה החטא מקרא דהכהן על חטאתו והיינו דרב אחא ברי' דרבא סבירא לי' דכיון דאם זרק בשינוי בעלים או חטא אחר פסול, גם בשחטו בשינוי בעלים או חטא אחר אף שלא חשב על הזריקה פסול, ולפי"ז בפשטות יש לישב מה שהרמב"ם פסק דשינוי בעלים פוסל בשחיטה אף שלא חשב על הזריקה אף שאמר רב אשי ק"ו בשוחט שלא לשם בעלים כשר דהא רב אשי הוה סבר כלישנא קמא דרבא אבל אח"כ כשהשיב לו רב אחא ברי' דרבא כשהקשה שמעתא דרבא איך מתניתו אז גם רב אשי יודה דשינוי בעלים בשחיטה פוסל אף בלא חשב לזרוק כמו בשוחט חטאת דם לשם חטאת חלב ולא חשב על הזריקה:

ואף שהרמב"ם כתב בהלכות שגגות פרק ג'. הלכה ג'. ז"ל כבר ביארנו בהלכות פסולי המוקדשין שהמפריש חטאתו על החלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל או על הדם שאכל שנאמר והביא קרבנו שעירת עזים וגו' על חטאתו אשר חטא עד שיהי' קרבנו לשם חטאו, הרי שכתב שבהלכות פסוה"מ הביא קרא וקרבנו על חטאתו ולפי דברינו הביא קרא דהכהן על חטאתו. אכן כא הרמב"ם מסיק ואם הקריב פסלה כו' ואין צ"ל שאם הפרישה אביו ומת והי' הבן מחויב באותה החטא שלא יביאנה הבן על חטאו כמו שנתבאר שם וכל הדברים האלו הלא לא נזכר כלל בהלכות פסוה"מ, וע"כ צריך לתרץ דבריו דכונתו כיון דביארנו שם דעל חטאתו מדייק כן, ממילא יש ללמוד כל הדינים א"כ גם זה יש לפרש כיון דביארנו דהכהן צריך לזרוק על אותה החטא מקרא דעל חטאתו ממילא ילפינן לענין הבעלים שיביא דוקא על אותה החטא שלו

והנה בתורת כהנים בפרק ט' פרשה ו' איתא מכפר עליו שתהא כפרה לשמו שלא וכפר לשנים כאחד שיהא כהן מכפר ע"י עצמו והנה פירשו דהפירוש שאם הכהן חטא מתכפר לו ע"י עצמו אם הקריב הקרבן וזה ילפינן