לבוש מרדכי על זבחים סח

ואפשר לומר דלהרמב"ם אף בנר חנוכה אף אם הדליקו וכבתה מותר השמן לאחר חנוכה מותר דכיון דאיסורה רק משום דהוקצאה למצותה, כיון שלאחר חנוכה עבר כבר המצוה מותר, והא דבפסיקתא ובילמדנו איתא דאסור הם יסברו כריש לקיש, דאם אסורה מטעם הוקצאה למצותה הוי בנר חנוכה מדרבנן כיון שאסרו בהנאה כקדושה דבכדי לא פקעה, וא"כ מצות חנוכה דבשעה שדולקת יש בה איסור הנאה הוקצאה לאיסור הנאה וזהו קדושתה, אבל הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דהזמנת מצוה אף לאיסור הנאה לא הוי כקדושה, משו"ה לא הביא כלל האי דינא דמותר השמן עושה לו מדורה אחר חנוכה וסבירא לי' דלדידן אחר חנוכה מותר לגמרי

ובזה נראה לי דהנה בהרא"ש כתוב נוסח שאומרין אחר הדלקת נר חנוכה איתא וכל שמונת הימים הנרות הללו קודש ואין לנו רשות וכו' ומעודי אני תמה איך אומרין קודש הא יש חשש איסור מעילה כיון דנעשו קודש ואף דאין אומרין קודש הם, אכן הא בגמ' גיטין איבעא להו בטל מהו היכא דלא אמר בטל הוא ונשאר בתיקו ושם בגמ' מדמי לה להקדש וא"כ אף היכא דאמר קודש, ולא אמר הוא הוי ספק דאורייתא ואיך אמרינן קודש ולא חיישינן שמא יבא לידי תקלה והא אין מקדישין ומצאתי בתשב"ץ וראיתי שאין בו הנוסח קודש, ובודאי דמשום זה השמיט זאת. אכן הרא"ש סבירא לי' דקדושת מצוה ג"כ מקרי קדושה ומשו"ה לא חשש לזה דמוכח דאמר קודש לשם קדושת המצוה אבל להרמב"ם דקדושת מצוה לאו קדושה אלא הזמנה אפשר יסבור דלאחר חנוכה הותרו הנרות

ועפ"י דברינו יש לתרץ קושית התוס' בבא קמא דף ע"ב ד"ה כי קמחייב אההוא פורתא והקשה בתוס' ז"ל תימא כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדמשמע בפ"ב דחולין דף כ"ט דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אין מטמא בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמא בגדים לאחר פסולה אין מטמא בגדים ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף נפלוג נמי בשחיטת ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף אתגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא ואותו קלקול מפרש ר"ת דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון ניחר ומעקר אלא אפילו נתקלקלה ע"ו מלאכה שעשה בשעת שחיטה דומיא דאירע בה פסול בהזאתה דמיירי בפסול מלאכה, דאי לאו הכו אכתי תקשה לי נפלוג נמי בשחיטה בפסול מלאכה אלמא משמע התם דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כשאירע בה פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה, עכ"ד התוס'

, ונראה לישב לפי דברינו דהנה בגמ' חולין דף כ"ט איתא אמר ריש לקיש משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכתבו התוס' ד"ה אמר ר"ל ז"ל אע"ג דרבא ס"ל הכי בפ"ב דזבחים אפ"ה לא חשיב לי' בהדי תלת דהלכה כר"ל לגבי ר' יוחנן בריש החולץ משום דהך משמי' דלוי אמרה ר"ל עכ"ל התוס', ולפי זה יקשה על דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות פסולו המוקדשין הלכה י"ח ז"ל שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים או ששחט מיעוטן בדרום וגמרם בצפון פסולין שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ דפסק כר' יוחנן דידוע דהלכה כר' יוחנן וכיון הא דידוע דהלכה כר' יוחנן הוא משום דרבא אמר הלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש וכיון דבהא מילתא סבירא לי' לרבא דלא כר' יוחנן א"כ אף דפליגי בזה אביי ורבא דאביו סבירא לי' כר' יוחנן שם בפ"ב דזבחים ורבא סבירא לי' כריש לקיש משמי' דלוי סבא א"כ הי' לנו לפסוק כרבא לגבי אביי כדקי"ל בכל הש"ס לבר מיעלקג"ם ואף דקי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש הא רבא הוא דכייל להאי כללא וסבירא לי' דהאי דינא דישנא לשחיטה מתחלה ועד סוף לא שייך לכלל הזה משום דלוי סבא פליג על ר' יוחנן א"כ הי' לנו בזה לפסוק כרבא דאינה לשחיטה אלא לבסוף

עוד קשה כיון דבגמ' אמר דלר' יוחנן דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אם שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים מחויב משום שחוטי חוץ. א"כ הי' להרמב"ם להביא האי דינא בפי"ד הי"ט מהלכות מעשה הקרבנות דאם שחט בחוץ מחייב משום שחוטי חוץ והוא הביא זה לענין פסול, אכן באמת גם סוגית הגמ' קשה דקאמר שם אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד עכו"ם בעולת העוף נמי היכא דמלק סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסולה שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים למאן דאמר לשחיטה מתחילה ועד סוף מחיוב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב א"ל רבה בר שימי מר לא אמר הכי ומני רב יוסף היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מחייב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייבו והנה רבא אמר דאם שחט סימן אחד בחוץ למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב והוא מהדר לי' פסול, ואף דתוס' בד"ה כגון כתבו דפסולה לאו דוקא אלא דחייב נמי עכ"פ קשה מאד למה נקיט ר' יוסי לשון פסולה הו"ל לומר רבותא יותר שחייב נמי ועוד הא רב יוסף בעצמו מסיק לשון חייב היכא דאם שחט מיעוט סימנין בחוץ וא"כ למה בזה שינה הלשון, ועיין עוד ברמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה הלכה י"ג ז"ל התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנין וגמר הישראל או התחיל ישראל וגמר עכו"ם פסולה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ע"כ ולכאורה לדין זה דאם שחט העכו"ם מקצת סימנין דפסול לא איצטרכא לטעמא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהרי אמר רבא דבזה הכל מודים שהרי נעשה מעשה טריפה בידי עכו"ם וכיון דאמר טעמא משום דנעשה מעשה טרפה הרי ודאי דאף במקצת סמנין פוסל העכו"ם אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף שהרי עשה מעשה טרפה והא דנקט רבא סימן אחד הוא משום הדינא דלקמן דאם מלק סימן אחד למטה אבל בעכו"ם פסול אף במיעוט סימן שהרי עשה מעשה טרפה וא"כ למה להרמב"ם לומר בעכו"ם הטעם משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף

והנראה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות שחיטה הלכה ג' ז"ל וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, והקשה הכ"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דס"ל דלא מתסר אלא מדרבנן והרי בפרק האיש מקדש ובפרק כיסוי הדם מסיק דלר"ש חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא מיתסר ומשמע בפרק האיש מקדש דכ"ש לחכמים דאמרי המקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, ועוד שהוא ז"ל פסק שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שארי איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה עוד הקשה הלח"מ הא הרמב"ם כתב בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות דחולין שנשחטו בעזרה אסורין מדבריהם ואיך כתב הרמב"ם קרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת עוד הקשה הא בגמ' בפרק כיסוי הדם פ"ה איתא דאם נימא דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא חי' מותר משום דהיא גופא גזרה ואין גוזרין גזרה לגזרה ואם סבר