לבוש מרדכי על זבחים סה

בן לוי מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה אמר להו הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה אמר רב יוסף מארי' דאברהם תלי תניא בדלא תניא. סוכה תנינא חנוכה לא תנינא דתניא סככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינים המצוירים ותלה אגוזים אפרסקים שקדים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות ושמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו אלא אמר רב יוסף אבוהן דכולהו דם. והקשה בתוס' ד"ה אבוהן אמאי לא קאמר אבוהן דכולהו עצי סוכה דנפק מקרא (מחג הסוכות לה') עוד הקשה בתוס' ד"ה סוכה. ז"ל משמע דטעמא דנוי הסוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר"י בפרק כירה משמע דטעמא משום דאתקצאי למצותה, ותירץ דצריכי תרויהו משום דאתקצאי למצותה לא הוי אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא בשבת ויום טוב משום ביזוי מצוה לא הוי אסרינן היכא דנפלו אבל השתא דאמרינן דאתקצי וביזוי מצוה אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחולו של מועד וקשה לר"י כיון דנוי סוכה אסורין משום ביזוי מצוה א"כ מאי פריך בביצה בפרק המביא מנוי סוכה אעצי סוכה דאמר וסוכת החג לא מהני בה תנאי והא תניא סככה כהלכתה כו' ומאי קושיא דלמא עצי סוכה לא מהני בה תנאי דמקרא נפקא כדדריש התם מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה'. ודרשה גמורה הוא כדמוכח פ"ק דסוכה דב"ש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה, וב"ה מכשירין דההוא מיבעאי' לי לעצי סוכה שנאסרין כל שבעה אבל נוי סוכה דלא אסירי אלא משום בזוי מהנו בה תנאה ועוד בפ' כורה משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסר אלא משום דאקצאי למצותה והשיב ר"ת דבין נוי סוכה ועצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסורי אלא משום ביזוי מצוה או משום הואיל דהוקצה למצותה ולא אסורי מקרא אלא דוקא כמו הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה מנוי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר אינו בודל בהם כל בין השמשות דלא חיילא קדושא על נוי סוכה וכן על עצים היתרין על הכשר סוכה מהני בה תנאה אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו בעל כרחו. ע"כ וכבר הקשה בת"י על פירוש ר"ת דא"כ לא הוי לי' למימר באינו בודל אלא ביתר מהכשר סוכה עוד קשה לי כיון דס"ל לתוס' דבחוה"מ לא שייך מוקצה ובנפל לא שייך ביזוי מצוה. סוף סוף יקשה בנפל בחול המועד אמאי אסור הא אין כאן דין מוקצה דהא הוא חול המועד וביזוי מצוה אין כאן, דהא נפלו

לכן נראה לי דהנה הא דאמרינן אבוהן דכולהו דם דמזה ילפינן ביזוי מצוה. לאסור להשתמש דהתינח בכיסוי הדם דעצם המצוה היא הכסוי ואם מכסה ברגל הא מבזה המצוה שהוא מבזה כיסוי הדם אבל בסוכה הא אין הסוכה בעצמה המצוה אלא הישיבה המצוה. וא"כ מקרא דושפך וכסה לא הוי ידעינן דאסור להשתמש בעצי סוכה והא דאמרינן חג הסוכות לה', מלמד שחל שם שמים על הסוכה כמו שחל על החגיגה און הכונה שהסוכה כל שבעה. יש בה קדושה כקדושת חגיגה דא"כ הסוכה כל שבעה היא קדושה, וא"כ לאחר סוכות הא היו העצים מקודם קדושים וא"כ אחר הסוכות הא העצים כמו תשמישי קדושה. וא"כ הי' לנו לאסור אותם לזרוק כדין תשמישי קדושה, ואמאי אמרינן במגלה כ"ו דסוכה היא מתשמישי מצוה נזרקין. לכן נראה לי דאין כונת התורה. דאמרה התורה דכמו דחל קדושה על החגיגה כן חל קדושה על הסוכה כל שבעה, אלא הכונה כמו דחל על החגיגה. חגיגה לה' כדינה כן חל על הסוכה כל שבעה שהסוכה לה' היינו שני חידושים שהסוכה בעצמה חל עלי' ענין המצוה שהיא בעצמה נעשית מצוה לה'. ושנית שכל הזמן של שבעה הוי עצי הסוכה מצוה לה' אף שנפלו ולפי זה איצטריך תרי קראי מפסוק דושפך וכסה ידעינן דאסור לבזות מצה היינו לבזותה או להכחישה ואבוהן דכולהו דם, מזה ידעינן דמצוה אסור לבזותה. ומקרא דחג הסוכות לה' ידעינן שאם התקצו עצי הסוכה לישב בהם. הם עצמם המצוה, וכל שבעה אסור להסתפק מהן, ומקרא דחג הסוכות לה' לא הוי ידעינן כלל שאסור להסתפק דנהי דאמרה התורה שחל על העצים סוכה לה' לא הוי ידעינן לענין מאי אבל השתא דידעינן מקרא דושפך וכסה, דביזוי מצוה אסור וא"כ הא אסור להסתפק. ילפינן מקרא דחג הסוכות לה' שחל שם שמים על הסוכה שעצי הסוכה הוקצו מצוה לה' וא"כ אסור להסתפק מהן כל שבעה והנה נוי סוכה כיון דגם זה מצוה שהרי זה ידעינן מקרא דואנוהו שמצוה לעשות המצוה בהידור ולהתנאות לנוי א"כ גם נוי הסוכה הוא מצוה. א"כ הרי אסור להסתפק מהן שהרי הוא מבזה מצוה ויש להנוי ג"כ מצות סוכה לה' ולזה משני דבודאי אם לא התנה שאינו בודל כל בין השמשות רק שאמר שישתמש מהנוי למשל ביום שני של סוכה הנה ביום ראשון נעשה נוי סוכה וא"כ הרי אסרה התורה אותם כל שבעה שהרי אמרה התורה חג הסוכות שבעה לה' ונוי הסוכה ביום ראשון נעשו מן הסוכה ממילא הקצה אותם התורה כל שבעה אבל באומר איני בודל מהם כל בין השמשות הרי לא בטלם לסוכה ולא נעשו נוי סוכה ומשו"ה מותר להסתפק מהן אבל בעצי סוכה לא שייך לומר דשיעור כדי הכשר סוכה הוי סוכה ויתר על הכשר סוכה לא הוי סוכה דמי מפיס בשעה שנעשית סוכה מאה אמה, כל הסוכה היא סוכה אחת. וא"כ אי אפשר לומר על עצי הסוכה אף היתר מכדי הכשר סוכה אינו בודל דסוכה בעצמה אין לחלק ולומר זאת היא הסוכה וזאת לא, ובשעה שהוא יושב בתחלת הסוכה בסוכה כל הסוכה היא סוכה לה' ואין שייך לומר אינו בודל מהם משא"כ בנוי סוכה. דאינם סוכה רק אם מבטלן לסוכה נעשו סוכה אבל אם אומר אינו בודל מהם כל בין השמשות לא בטלן ולא נעשו סוכה בהם מהני תנאי (ואף בדברי הרי"ף בביצה דהר"ן פירש דלהרי"ף מהני תנאי אף בעצי סוכה פירש הראב"ד דגם הרי"ף מודה. דאם חשב חשב לישב בהסוכה וקים מצות סוכה נאסרה כל שבעה עיין שם בהשגת הראב"ד על דברי המאור)

והנה לפי זה הא דאסור משום ביזוי מצוה, הא משום דאתקצאי למצותה והיינו דאמר בפרק כירה דאסור להשתמש מנר שבת כל שבעה מלבד איסור כיבוי אף משום הוקצה למצותה. וכיון דכבוד שבת הוי. מדברי קבלה מקרא דוכבדתו. א"כ הוקצה למצותה הוא איסור גמור ולר"ש דכיבוי הוי רק מדרבנן לא חמור איסור כיבוי מאיסור הוקצה למצותה. ואפשר שהוא מדאורייתא. שהוא בכלל לקדשו והוקצה לנר שבת לכבוד שבת. אסור משום דהוקצה למצותה עכ"פ מדברי קבלה בודאי דהוי כבוד שבת וכל מה שהוקצה לכבוד שבת אסור להסתפק מהם

והנה הא דאמר יתיב ההוא מרבנן קמי' דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב (דאין מדליקין מנר לנר), הוא משום ביזוי מצוה אמר לי' לא תציתו טעמא דרב משום דקא מכחיש מצוה, אין הכונה דרב אדא בר אהבה אמר דאין איסור בביזוי מצוה. שהרי אבהון דכולהו דם. מזה ילפינן שאסור לבזות מצוה, אלא סבירא לי' דמה שהוא עושה לצורך מצוה אין זה ביזוי מצוה. והיכא