לבוש מרדכי על זבחים ה

חשב שהשחיטה תעשה אותה הרי לא נעשית חטאת משו"ה לא חל עלי' קדושת הגוף ותפדה

אלא דיקשה עדנה מחטאת דהרמב"ם כתב רק בעולה ושלמים כשר סתמא, משמע דבחטאת ואשם פסול סתמא והא במתניתן איתא אף מי שלא הי' בלבו איתא ג"כ החטאת והאשם והרי מוכח דאף בחטאת ואשם כשר סתמא, והנה הלח"מ כתב בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות בהלכה י"א דמדכתב הרמב"ם אחר שכתב שצריך שתהי' מחשבתו לשם הששה דברים ואם שחטו סתמא כשר ע"כ דסובר הרמב"ם דכל הני אם שחט שלא לשם אחד מהם דאינו כשר להעלות לבעלים לשם חובה, והדברים תמוהים דאיך יסבור הרמב"ם כן דהא מחשבה אין מועלת אלא אם חשב בהנך עבודות דמעכבי כפרה והרי הקטרות לשם ריח לאפוקי כבבא ולשם אישים הא אינהו באימורין דאף אם לא הוקטרו אימורים כשר והרי אם חשב שיקטירוהו פסולים או טמאים כשר והא דפוסל במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו אף באימורים הוא משם קרא דאם האכל לא מדין עבודה והרי אף אם חשב להאכיל לכלבים פסול. ומה שתמה על הרמב"ם שכתב ואם שחט סתם כשר לא אדע מה שנה הרמב"ם ממתניתן הא אם נבוא לדייק הלא גם במתניתן אפשר להקשות כן דקתני אם לא היה בלבו כשר הא אם הי' בלבו שלא לשם אחד מהנך ששה דברים יהי' פסול, ועכצ"ל דלא קשה דבמתניתן קתני רק דבסתמא בכל גווני כשר. אבל אם היה בלבו יש שפסול כגון לשם זבח ולשם זובח ולשם השם. דבודאי אם יחשוב שלא לשם השם הוא פסול מחשבה דהרי אין זה קרבן כלל אבל ביתר הדברים אף אם הי' בלבו כשר. וא"כ כמו במתניתן כן המה דברי הרמב"ם. ובזה תמוה ג"כ קושית הליקוטי הלכות על הרמב"ם דסובר דבשארי קרבנות עולה לשם חולין עלו לבעליו לשם חובה והא בהאי מתניתין קאי נמי בשארי קרבנות ובעולה הא בודאי מיירי, וע"ז קאמר ר' יוסי דמי שלא הי' בלבו כשר ומרצה הא הי' בלבו אינו מרצה אף בעונה, אכן הדברים תמוהים דא"כ יקשה מלשם ריח ומלשם אישים דנימא ג"כ דאם שחט שלא לשם הנך יפסול או נא יענה ועכצ"ל כמו שביארנו דבסתמא היינו אם לא הי' בלבו כשר בכל גווני אבל אם הי' בלבו יש שפסול א"כ אפשר דגם בשחט לשם חולין, בשארי קרבנות כשר ומרצה, ולא נקט הי' בלבו משום חטאת. ואין להקשות דא"כ מאי ראי' דאם הי' בלבו בחטאת כשר ואינו מרצה דילמא כשר ומרצה ולא נקט הי' בלבו דהרי אם הי' בלבו שינוי בזבח ולשם זובח הרי פסול, אכן באמת קושית הגמ' רק מזה דלמה נקט שלא הי' בלבו לתני אף מי שהי' בלבו שלא יהי' לשם כל אלו היינו לשם חולין אבל אם יחשוב בפירוש שינוי מחטאת לשם עולה פסול, ומעולה לשם חטאת לא עלו לשם בעלים, וקושית הגמ' רק דלתני, מי שהי' בלבו שלא יהי' אחד מכל אלו היינו לשם חולין ומשני משו"ה לא קתני דאז בחטאת אינו מרצה ונקט שלא הי' בלבו כלל דאז בכולהו גווני כשר ומרצה, אלא דלפי זה יקשה באמת מנא ליה להרמב"ם לחדש, דאם שחט על מי שמחויב עולה כשר ואינו מרצה. דלפי דברינו אזל תירוץ הליקוטי הלכות, דהרמב"ם מוכיח מדנזכר במתניתן לשם זובח וע"ז אמר אף מי שלא הי' בלבו דאם הי' בלבו לשם מי שהוא אינו מרצה, דלפי דברינו אין זה ראיה כלל, דעיקר קושית הגמ' לתני מי שהי' בלבו שלא לשם אחד מכל אלו דהיינו לשם חולין וזה אי אפשר לשנות משום חטאת לשם חולין וא"כ אפשר דאם שחט על מי שמחויב עולה. כשרה ומרצה, ומאין הוציא הרמב"ם דינו

ונראה לי. דבאמת צריך עיון דין הגמ' דבחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה מאין לו הדין הזה. דהא ילפינן דחולין אין מחללין קדשים. ואם נימא דחילול לא שייך אלא אם יפסול הקרבן אבל מה שלא עלה לבעלים לשם חובה אין זה חילול ולא נוכל לילף מקרא דאין חולין מחללין קדשים א"כ נימא דגם בעולה לשם חולין כשר ואינו מרצה

ונראה לי דהנה הרמב"ם בפי"ג מהלכות פסוה"מ ובפרק ט'. כתב דאם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלו לבעלים לשם חובה, כדין שינוי בעלים, והרי רב אשי אמר בפירוש שוחט שלא לשמו כשר כו'. ופסול דשינוי בעלים הוא דוקא. בשוחט ע"מ לזרוק לשם פלוני. וכן איתא בדף ד'. מה לשינוי קודש: שכן פוסל בד'. עבודות. וכבר תמהו על זה, ונראה לי דהנה בליקוטי הלכות הקשה דהנה ר"י אמר דילפינן דמחשבין מעבודה לעבודה, ממחשבת פיגול ורב אשי מייתי מק"ו. והנה בגמ' אמר צריכה דאי אתמר בהא בהא קאמר ר"ל אבל פנים מפנים ילפינן, ואי אתמר בהא, בהא קאמר ר' יוחנן אבל חוץ מפנים לא ילפינן. משמע דאי ס"ל דילפינן חוץ מפנים מכש"כ דילפינן פנים מפנים. וא"כ כיון דתניא כותי' דר' יוחנן בחולין ל"ט. דשוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם, דאסורה א"כ ק"ו דילפינן פנים מפנים: דשחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דפסולה וא"כ למה אמר דהדר רבה מק"ו דרב אשי, לימא דהדר בי' מכח בריתא ותירץ דרבה לא ידע הברייתא ורב אשי בא לפרש אליבא דר' ירמי' שאמר שיש לסייע לר' יוחנן מק"ו (היינו דר' ירמי' ג"כ לא ידע הברייתא) וכמובן זה דוחק גדול

אכן לדידי נראה, דעתה דקאמר מה לפיגול שכן כרת. א"כ אין ראי' כלל מדין דשחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם דאסורה לדין דשחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דאפשר משו"ה לא ילפינן מפיגול לדין דשלא לשמה, דמה לפיגול שכן כרת וא"כ בשחיטה לזרוק לעכו"ם דג"כ יש איסור כרת על המחשבה, אף שאין איסור כרת על האכילה ילפינן ממחשבת פיגולו דעושה איסור כרת על האכילה כיון דתרויהו אית בהו איסור כרת. והא דאיצטריך לילף לענין מחשבת שלא לשמה. בשחט לזרוק דמה שלא לשמה מפיגול. הוא דיש לעיין אי הא דאם שחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, לר"י דפוסל אם הטעם דאם חשב בשחיטה על הזריקה. עי"ז נעשה פסול בהזריקה, דהזריקה שוב לא תכשר או דהפסול בשחיטה גופה. דמשחיטה כזו אין הזריקה כשרה, ונראה לי דבודאי הפסול בהשחיטה עצמה, דאם נימא, דהשחיטה לא נפסלה ורק הזריקה לא תותר א"כ איך ילפינן. לאם חשב לזרוק דמה לעכו"ם. הא התם אסורה, אף שלא זרקו ועכצ"ל, דהפסול בעצם השחיטה אכן כל זה, אם נימא דאין מחשבין מעבודה לעבודה, אז מה שחשב על הזריקה, איננה פסול בהשחיטה, דעיקר דיני פסול בשחיטה, צריך שתהי' כדיני שחיטה לא מה שנוגע לזריקה, ולפי זה רב אשי אמר ק"ו היינו דאיך תימא, שאם שחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמם כשר, ע"כ דמחשבות שבשחיטה, אין פוסל את הזריקה וא"כ אם ישחוט שלא לשם אין פוסל הזריקה (אם נימא דאין מחשבין) אעפי"כ בשחט לזרוק שלא לשם בעלים פוסל ע"כ דאמרה התורה שמחשבת השחיטה פוסל את הזריקה א"כ ק"ו בשינוי קודש: שיפסול את הזריקה א"כ ילפינן בשחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דפסול הקרבן אלא דאז נאמר דהפסול בהזריקה, וא"כ כיון דילפינן מק"ו שהקרבן פסול שוב ילפינן מחשבת פגול שהפסול בשחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה הוא בהשחיטה עצמה. ולא שייך להקשות מה לפגול שכן כרת, אלא קודם שידעינן שאסור,