לבוש מרדכי על זבחים נו

הנאה נינהו, אמר ר' זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושרפה ע"כ, הרי דהיכא דאי אפשר לקבוץ מותר וא"כ אפשר לומר כיון דמדרבנן אסור להוציא הוי אינו ראוי' מדאורייתא לקבוץ וזה מותר בהנאה, שוב מצאתי בשיטה מקובצת בשם תו' שאנץ סברא זו דכיון דמדרבנן אסרו להוציא הוי אין ראוי' לקבוץ, ואף דהראי' שהביא בתוס' שאנץ מהא דמקדש אשה בחמץ בשעה דרבנן אין חוששין לקדושין, הרי דאיסור דרבנן עושה לאין ראוי' לא דמי כלל לזה, דהתם בקדושין בעינן שוה כסף וכיון דמדרבנן אסור לאו שוה כסף הוא אבל הכא דאין זה ענין לשוה כסף, לכאורה האיסור דרבנן אין יכול לעשות לאין ראוי שיותר על ידי זה, אכן אף שאין ראי' אעפי"כ נוכל לומר כיון שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ממילא בטלה מצות עשה דתקבוץ א"כ לפי זה יקשה א"כ אף בנפול לאחר גמר דין כיון דגם עתה לדברי התוס' אסור לפדות דהא התוס' לא ס"ל כתירוץ תוס' שאנץ דאם נפול מחיצות מותר להוציא דא"כ לא היו צריכים לומר העמידוהו על דין אורה, משמע דתוס' ס"ל דגם עתה אסור להוציא וא"כ מאי שייך לא העמידו דבריהם על דין תורה, דהרי כיון שאסור להוציא ממילא הוא דין תורה, שמותר לאכול דאי אפשר לקבוץ לתוך העיר

גם תירוץ התוס' שאנץ קשה מאד דכיון דלפדותה אסור א"כ איזה תועלת יהי' שיביאה לעיר הנדחת, הא שם יהיו המע"ש בגבולין ויהיו אסורים לאכול ולפדות, וכי בשביל שהיתה בירושלם הותרה, אכן הרמב"ם מפרש דגמ' בסנהדרין הוי שני תירוצים, חד תירוץ דנפול מחיצות הוא אף אם נימא מחיצה לקלוט דאורייתא, ועוד תירוץ כדרבא, ולא איצטריכו לתרץ דנפול מחיצות דהרמב"ם סבירא לי' דמעיקרא כי פריך נר' חסדא דס"ל דעיסה של מעשר שני לד"ה בגבולין פטורין מן החלה, א"כ בגבולין מעשר שני בודאי לאו לכם הוא א"כ איך קתני במתניתן דמע"ש שבעור הנדחת וגנזו הא מעשר שני בגבולין לאו שללה הוי כיון דבגבולין לאו לכם הוא וירושלם הא אין נעשות עור הנדחת ואם אסקוה לירושלם הא קלטוה מחיצות ועתה לאו שלל העיר היא והי' סבור דקליטת מחיצות דאורייתא היינו שוש שני דינים דין לאכול בירושלם זה מותר אף שאין מחיצות, אבל יש עוד דין קליטת מחיצות ואם קלטוה מחיצות דירושלם אסור להוציאה חוץ לירושלם מן התורה וחל עניו מעשר הזה דוקא במחיצות אף דמותר לאכול מעשר שני בלי מחיצות אבל אם קלטו מחיצות את מעשר שני נעשה עליהם דין שאין לאוכלם בלי מחיצות, וכמו עולת במת יחיד שהכניסוה לפנים שאסור נשחטה חוץ למחיצות והי' סבור שדין זה דאורייתא וא"כ פריך אם הכניסוה לירושלם. הלא קלטוה מחיצות ועכשיו הוא שלל ירושלם, וע"ז משני דנפול מחצות וא"כ מותר לאכול המעשר שני דהרי אוכלין אעפ"י שאין חומה ועתה לא עיסת גבולין היא אלא עיסת ירושלים ודין קליטה אין להמעשר שהעלו המע"ש לירושלם בעת שלא היו להם מחיצות, זה התירוץ היא אף אם נסבור קליטת מחיצות דאורייתא, ועוד תירוץ כדרבא דאמר מחיצות לאכול פירוש מה שהמחיצות מקדשין את המקום שמותר לאכול זה דאורייתא, ובודאי דבשעה שקדשו את ירושלם הי' צריך להיות לה מחיצה, ועוד יש לפרש הא דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא הכונה מה שאסור לאכול חוץ מהמחיצה זהו דאורייתא שהרי חוץ למחיצה אותו המקום לא נתקדש, וחוץ לירושלם אסור לאכול מעשר שני וקדשים קלים, אבל מה שאסור להוציא חוץ למקום המחיצות זהו מדרבנן, אבל כי נפול מחיצות לא גזרו רבנן להוציא חוץ למקום המחיצות וע"כ צריך לומר דהאי מחיצות דאמר רבא אין כונתו דוקא המחיצות אלא מקום המחיצות, דאם נימא דהמחיצות דוקא ולא מקום המחיצות, א"כ למה לו לומר כי נפול מחיצות לא גזרו הא ממילא אין כאן מחיצות ע"כ דכונתי' לאו דוקא המחיצות אלא מקום המחיצות וא"כ אמר רבא דמה שאסור לאכול חוץ להמחיצות היינו בהמקום שחוץ להמחיצות זהו דאורייתא דהא המקום שחוץ להמחיצות לא נתקדש, אבל מה שאסור להוציא חוץ למקום המחיצות ולפדות הוא דרבנן ואם נפול המחיצות (ולא קלטום המחיצות להמע"ש) לא גזרו ומותר להוציא חוץ למקום המחיצות ולפדות שם אבל מה שאסור לאכול חוץ להמחיצות כיון שהוא דאורייתא אף אם נפול המחיצה אסור לאכול חוץ להמחיצה שהרי לא נתקדש שם וכן מצינו בגמ' בסוף זבחים לשון מחיצה בדמים דשם אין הפירוש מחיצות אלא מקום הבדל במזבח, אבל מה שהמחיצה קולטת זהו מדרבנן, דמן התורה אין שום דין קליטה וממילא עיסה של מע"ש בירושלים (אף אם יש מחיצות) מן התורה לא שייך קליטה ומשו"ה נאסרו המע"ש מדין עיר הנדחת, דנא נעשו שלל ירושלם אחר שדין הקליטה הוא רק מדרבנן והא דמסיק וכי גזור רבנן הוא סוף דברי רבא דסובר מחיצה לקלוט דרבנן דכי גזור רבנן כי אתניהו למחיצות גזרו רבנן דמחיצה קולטת שאין להוציאה ולא לאכול בלי מחיצות אבל כי ליתניהו למחיצות נא גזור רבנן ומותר לאכול בלי מחיצות ואף להוציא מותר דכיון דאין מחיצות לא שייך קליטה ולאכול הא מותר חף שאין מחיצות והי' סבור בב"מ שם דאף לדין זה אמר רבא דאף פירות שהיו בירושלם ויצאו ונפול מחיצות אז מותר לאכול אף בלי מחיצות וא"כ אפשר להחזירם למקומם ולאכלם בירושלם וע"ז משני לא פלוג רבנן כיון שאלו פירות מעשר שני היו בירושלם ויצאו והיו עליהם איסור לאכול ולפדות עד שיכנסו לירושלם לתוך המחיצות לא פלוג רבנן ואלו נשארו באיסורם דאין לאוכלם אנא כשיבנו חומות ירושלם

ואפשר דאם לא יצאו מירושלם קודם שנפול אף שלקטוהו מחיצות כיון דלא חל על הפירות דין איסור ועתה נפול המחיצות לא גזור רבנן ומותר לאוכלם בירושלם, אבל אם יצאו קודם שנפול שחל עליהם שם איסור לאכול בלי מחיצות אז אף שנפלו פטורים משו"ה קאמר יצא, ובזה פליגי לישנא קמא קאמר מה יצא דנפול מחיצות, ואף דרבא אמר כי ליתניהו למחיצות לא גזור רבנן היינו אותם פירות של מעשר שני שבשעה שנכנסו כבר נפלו מחיצות ולא היה עליהם קליטה, אבל אותם פירות שהיה עליהם דין קליטה שנכנסו לירושלם בעת שהיו מחיצות לא פלוג רבנן וקלטום המחיצות ואסורין לאכול בלי מחיצות אף שלא יצאו מקודם, אכן רב הונא ב"ר יהודה אמר רב ששת חדא קתני מע"ש שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם ויצא איהו סבור דאף הפירות שהיו בירושלם בעת שהיו מחיצות ונפלו המחיצות מותרים שלא הי' עליהם עוד דין איסור אבל אם יצאו שחל עליהם דין איסור מלאכול בני מחיצות אף שנפול המחיצות אסורים לאוכלם שאין להחזירם לירושלם אחרי שאין שם מחיצות (דלא פלוג רבנן) ומעתה לא קשה כלל על הרמב"ם איך אמר שאוכלין מע"ש אף אם אין שם מחיצות והוא בעצמו אמר שמעשר שנכנס לירושלם ויצאו ונפול המחיצות אין להחזירם לירושלם מפני שאין שם מחיצות, לא קשה כלל דזהו דברי רבא דאמר דמחיצה לקלוט היינו לאכול דוקא במחיצות זהו דין דרבנן וכי גזור רבנן היכא דאיתניהו למחיצות אבל ליתניהו למחיצות אין כאן קליטה אף מדרבנן ומותר לאכול אף בלי מחיצה. אכן אם היו בירושלם בעת שהיו מחיצות וקלטו אותן המחיצות ונפלו שחל עליהם הדין