לבוש מרדכי על זבחים ד

דהפירוש בדברי ר' יוסי שתנאי בי"ד הי' שהשוחט והכהן לא יאמרו לשמו דילמא השוחט והכהן ואמרו שלא לשמו, א"כ מאי מסיק שאין המחשבה הולך אלא אחר העובד מאי ענין זה לזה

[הנה מפרש הא דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד, הלכך אי אמר (כהן) שלא לשמו אע"ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מילתא והדבר תמוה, דא"כ מאי אמר דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד דאף אם הי' הולכת מחשבה אחר הבעלים, ג"כ אם הכהן מפגל פיגולו פיגול, דהא בגמ' קאמר, מתניתן דלא כהאי תנא, דא"ר אלעזר ב"ר יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין ואטו ר' אלעזר ב"ר יוסי סבר, דכהן אין מפגל, אלא ראב"י סבר דשניהם מפגלין הבעלים נמי והכהן בודאי, א"כ למה אמר אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד אף אם מחשבה הולכת אחר בעלים גם כן, אעפי"כ אם הכהן אמר שלא לשמו פוסל אף אם הבעלים אמרו לשמו

] גם קושית התוס' בדף ב', ד"ה וקיימי שהקשו ז"ל יש תימא למה לו להאריך כל זה הא בהדיא אמר סתמא כשר, דמשו"ה הוכרחו בתוס' לתרץ דמי שלא הי' בלבו היינו שלא אמר בהדיא לשם אחד מכל אלו אבל חישב בלבו למה שדינו להיות, דס"ל להרמב"ם שזה דחוק, לכן מפרש הרמב"ם דכולה מתניתן אזלא לגבי הבעלים שדין הוא שהבעלים צריך להביא קרבן לשם כל הדברים הללו. וע"ז אמר ר' יוסי שתנאי בי"ד שהבעלים לא יאמרו כלום בשעת הקרבת הקרבן אחרי שאין מחשבה הולך אלא אחר העובד, משו"ה תקנו שהבעלים לא יאמרו כלום שאף אם בלב הבעלים לא היה כלום הקרבן כשר ומשו"ה תקנו שלא יאמר. ולמה תקנו שלא יאמר מה איכפת לנו אם יאמר ע"ז מפרש בגמ' דחששו שאם הוא. שאיננו כהן, לא יהי' זהיר בדבורו והוא יאמר שלא לשמו ימשוך הכהן אחר דבורו והוא יאמר כמותו וזהו הפירוש, דלא לימא הבעלים, והכהן שהוא זריז. לא יטעה. אם לא יטעוהו הבעלים, ולפי זה מזה שלא הי' בלבו כשר אין ראי' כלל דבסתמא כשר דהרי אפשר לומר דקאי רק על הבעלים אלא דבגמ' מוכיח אם נימא דבסתמא פסול היינו אם השוחט והכהן עבדו בסתמא פסול, א"כ איך תקנו שלא ואמרו הבעלים כלום משום דילמא גם הכהן ימשך אחר דבורו א"כ הלא יש לחשוש פן ימשך הכהן אחר זה שהבעלים לא אמרו כלום ואז יופסל בשביל זה ע"כ דאם אירע שהכהן ג"כ לא אמר כלום היינו ששחט ועבד את העבודות בסתמא כשר, אבל אם היו הבעלים אומרים אז חששו בי"ד פן יאמר שלא לשמו והכהן יומשך אחר דבורו וג"כ ואמר שלא לשמו ואז יהי' פסול, ולפי המסקנא הא דאם לא הי' בלבו קאי בין על הבעלים בין על הכהן

והנה הרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"א שאם שינה לשם חולין הפסח פסול, שנאמר ואמרתם זבח פסח, וכבר תמה הכ"מ וכתב שאפשר הטעם משום דכתוב בי' לה' והוא תמוה דהא גבי איל ג"כ נאמר ועשה איל זבח שלמים לה' ומזה ילפינן דבעי שיעשה זבח שלמים. א"כ גבי שלמים נימא שלשם חולין פסול

אכן לדידי נראה לי טעמא דהרמב"ם, דהנה אמרינן בגמ' דלשם חולין הוי כמו סתמא וטעמא דסתמא כשר איתא בגמ' משום דסתמא לשמה קאי, והנה בפסחים דף ס' איתא אמר רבא פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו כשר דהא סתמא לשמו קאי ואפילו הכי כי שחיט לי' שלא לשמו כשר אלמא אתי שלא לשמו ומפיק לי' מלשמו כו' א"ל מידי אירא בשלמא התם כמה דלא עקר בשחיטה סתמא לשמו קאי אלא הכא לאוכליו קאי דילמא ממשכי הני ואתא אחרינא ומימנא עליו, דתנן נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט א"כ בפסח אם ושחוט סתמא או לשם חולין הא לא נשחט לאוכליו אלא דהו' אפשר לומר דחשב לחולין ויאכלהו בתורת חולין לזה ילפינן מקרא דזבח פסח הוא לה' שצריכין שישחוט לשם אוכליו שאוכלין בתורת פסח דהרי סתמא לאו לאוכלין קאי ולפי זה מיושב קושיתנו שהקשינו כיון דסתמא בפסח פסול א"כ איך רצה להוכיח משחטו לשם פסח ולשם שלמים דסתמא כשר הא בפסח סתמא פסול, אכן לדברינו, אילו הי' סתמא פסול גם בשארי קרבנות בודאי דגם בפסח הי' פסול לשם פסח וסתמא אבל כיון דאין הפסול אלא מטעם דלא נשחט לשם אוכלין וסתמא לאו לאוכלין קאי אכן אם אמר לשם פסח וסתמא הא הוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר א"כ מוכח דסתמא לא הוי פסול בקדשים

והנה הא דבעינן שבשעת שחיטה ישחוט למנויו דבזה היינו ע"י כונתו נעשו מנוין יש להסתפק אי צריך דוקא שבכל השחיטה תהי' למנוין או דדי שבשעת שחיטה יעשה אותם למנוין אף במקצת השחיטה דדין הוא רק במכסת היינו בשעת שחיטה תכסו

ונראה לי מוכח מגמ' דפסחים דף ס"ג דאיתא שם. סיפא דאמר סימן ראשון לערלים סימן שני למולים דבסימן ראשון הא לא פתיכי בי' מולין ור"מ לטעמי' דאמר מפגלין בחצי מתיר ורבנן לטעמייהו דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר, ע"כ, ואם נימא דבעי דוקא שע"ו כל השחיטה יהיו מנוים על הפסח א"כ לרבנן אמאי כשר הא נעשו מנוים על הפסח רק הערלים שהיו מנוים בתחילת השחיטה וא"כ נשחט הפסח רק לערלים, ע"כ דמשום מנוין אף אם נמנו במקצת השחיטה כשר וא"כ הפסול רק משום זה דתחילת השחיטה היתה לערלים, וערלות פוסלת, משו"ה לרבנן דאין מפלגין בחצי מתיר הקרבן כשר, ומשו"ה אם אמר לשם פסח וסתמא או לשם סתמא ופסח כשר דהרי נשחט למנויו וסתמא אין פוסל בקדשים אבל אם כל השחיטה היתה בסתמא הרי לא נעשו מנוין ואז הפסח פסול דלא נשחט למנויו

ועי"ז שבארתי דסתמא כשר רק היכא דהעבודה בעצמה מועלת משא"כ היכא דבעי שעוד הוא יעשה. יתישב מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות פרה אדומה הלכה ט' דפרה שנשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת ועיין בכ"מ שתמה על זה דהא אין צריכה כפרה ואי משום דחטאת קריא רחמנא הא חטאת שנשחטה לשם חולין כשרה, אכן כפי שבארנו בתשובה אחת לישב קושיות התוס' בע"ז כ"ג. סתירות הגמ' דפרה קדשי בה"ב ואעפי"כ פוסלין בה פסולי קרבן וביארנו דפרה כל זמן שלא נשחטה היא קדשי בה"ב ומשו"ה מותר לגוזזה מה"ת ואינה עושה תמורה דאין תמורה לקדשי בה"ב אכן דין פרה אדומה שהשחיטה עושה אותה לחטאת דמשו"ה אם עשה מלאכה. במקצת השחיטה כיון דבעינן שכל השחוטה תעשה אותה לחטאת. וכיון שנעשות מלאכה במקצת לא נעשית לחטאת. וכן כל הפסולין שבקרבנות כמו רובע ונרבע וטריפה ויוצא דופן פוסלין בה שהרי ע"י פסולין האלו אי אפשר שתעשה לחטאת, ולפי זה אף דבחטאת ששחטה לשם חולין כשרה התם כבר חטאת היא א"כ סתמא העבודה עושה אותה לחטאת ולשם חולין כיון דגלי קרא דאין חולין מחללין והוי כסתמא העבודה מקדשם קדושת חטאת היינו קרבן לחטאת (דבתחילה הי' עלי' רק קדושת פה לחטאת והדין הוא שצריכה שתוקדש ע"י שחיטה קדושת קרבן לחטאת וכמבואר זה אצלינו בחידושינו לב"ק מהדורא תנינא בסוגיא דמפגל) אבל פרה אדומה דהיא עדנה קדשי בה"ב א"כ אם לא