לבוש מרדכי על זבחים מח

מעל המזבח מצות עשה ועל דשן זה הוא שאמרו שהוא אסור בהנאה ומועלין בו לא על שאר הדשן שנשאר שם שמורידין למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר וכתב הר"י קרקוס ז"ל נראה לדין הנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור' יוחנן בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר' יוחנן סבר דמועלין ורב סבר שאין מועלין והלכה כר' יוחנן וכן פסק רבינו בהלכות מעינה עכ"ד הכ"מ, והדברים תמוהים מאד דמשמע מהכ"מ דכיון דאמר ר' יוחנן דנהנה מאפר שעל גבי תפוח מועלין בו א"כ אף לאחר שהוציא את הדשן והניחו מועלין בו וסבירא לפי זה להרמב"ם דמקרא דושמו דילפינן לתרומת הדשן דמועלין ילפינן ג"כ להדשן שמוציאין מחוץ לעיר שמועלין, והוא תמוה מאד שהרי כמה משנות נשנו דמועלין עד שתצא לבית הדשן אבל לאחר שיצא לבית הדשן אין מועלין בו, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעילה הלכה ב' ז"ל כל קדשי קדשים מועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם נזרק הדם מועלין בדבר שכולו לאישים עד שישרף ויצא לבית הדשן הרי מפרש שבכל הדשן שמוציאין מחוץ לעיר אין מועלין. וע"כ מקרא דושמו דילפינן דתרומת הדשן מועלין אף לאחר שהניחו הוא דוקא בתרומת הדשן וא"כ איך יליף מקרא זה לאסור כל הדשן. ואם ילפינן זה מקרא דושמו לאיסור הנאה ליליף מיני' גם לאיסור מעילה

והנראה לי דהנה קי"ל דכל הנקברין לא ישרפו והקשו כיון דקי"ל חמץ בפסח השבתתו בכל דבר וא"כ אמאי אמרינן דלכתחילה חמץ בפסח שורפן הא קי"ל כל הנקברין נא ושרפו עיין במ"א או"ח סימן תמ"ה שתירץ דהא דהנקברין לא ישרפו היינו לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להנות באפרן אבל אם רצה לשרפו שלא להנות באפר שרי, והדברים תמוהים דא"כ למה אמר הנקברין לא ישרפו הא אמר דנקברים אפרן אסור וא"כ עוקר האיסור שאסור להנות מהאפר ולמה אמר הנקברין לא ישרפו, ובודאי דהכונה דאסור נשרוף פן יבא להנות מהאפר, וא"כ קשה איך קאמר הרמב"ם דלכתחילה חמץ בפסח ישרף

והנראה לי דהנה איתא בתמורה דף ל"ד כל הנשרפין אפרן מותר ואפר אשרה לעולם אסור ופירשו בתוס' שם בדף ל"ג ד"ה הנשרפין ז"ל דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפו אחר שעשה כאילו נעשה מצותו וכו' ה"נ כיון שנעשה מצותו הלך איסורי' והא דאמר אפר אשירה אסורה לעולם אעפ"י שהזקיק הכתיב לשורפה היינו משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעון הכתוב לשורפן משו"ה איסורייהו לעולם עכ"ד התוס', וקשה לי לפי זה מאי קאמר למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין מאו איכא למימר האיכא כתוב שלישי דנעשית מצותה ואעפי"כ באיסורא קיימא ואין לומר דבעו למילף לענין מעולה שיהיו שני כתובים הבאים כאחד ומועלין, דהא עגלה הערופה לאחר עריפה אין מועלין רק אסורה בהנאה, ועיין בתוס' זבחים דף ע"ב ד"ה אלא דבמתניתן דע"ז דחשיב אלו שאוסרין בכל שהוא חשיב רק אלו שאינן קדשים והתם קא חשיב עגלה ערופה הרי דאיסורא דעגלה ערופה לא הוי מטעם קדשים וא"כ כי קא חשיב אלו שנעשית מצותה ואסורין וחשיב עגלה ערופה הכונה דאסורה ואין מועלין, וכן הקשה שם בתוס' דאמאי לא חשיב אברי שעיר המשתלח (פירוש דאינן קדשים) למאן דס"ל דאברי שעיר המשתלח אסור להנות בהן משום גזירה הרי דאפילו למ"ד אברי שעיר המשתלח אסורין בהנאה אעפי"כ אין מועלין דעתם כבר אינן קדשים ואיסורן רק מקרא דגזירה וא"כ במעילה דף י"א דחשיב אברי שעיר המשתלח הרי דחשיב אף מה שאין מועלין, מאי פריך למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר לחשוב נמי אשירה דנעשית מצותה ואעפי"כ אסורה

, וע"כ נראה לי דהא דדין הוא דדבר שנעשה מצותו הותר אין הכונה דהמצוה מתרת אלא דאמרינן כיון דנעשית מצותה אמרינן דהאיסור שאסרה התורה מקודם הוא עד שתעשה המצוה אבל כיון דנעשית המצוה בטלה איסור דאמרינן דהאיסור שמקודם לא אסרה התורה אלא עד שתהי' המצוה נמצא אם יש על זה עוד איסור שהאיסור אי אפשר לומר שאותו אסרתו התורה רק עד שתהי' המצוה שאותו איסור הוא כזה שלא נתנה התורה בו מצוה בודאי דלא יועיל אף אם תעשה המצוה, ומאיסור זה שנתנה התורה מצוה אפשר לומר שנסתלק האיסור אבל האיסור השני שעליו לא נתנה התורה מצוה האיסור ההוא נשאר: והנה עבודה זרה הא איננה מהנשרפין א"כ איסור הנאה דעבודה זרה אי אפשר לומר שאיננו רק עד שתעשה מצוה שהרי ע"ז איננה מהנשרפין, וא"כ איסור על זה נשאר תמיד, והנה באשירה הוסיפה התורה עוד מצוה בביעורה לשרוף אותה וא"כ אף אם נימא דאיסור של אשירה הוא רק עד שתשרף ותעשה מצותה, אבל איסור עבודה זרה במה פקע וא"כ אפר אשירה משום הכי לעולם אסור, משום שנשאר על האפר איסור דעבודה זרה שעליו לא נתנה התורה מצוה

שוב מצאתי ראי' לדברי מדברי הרשב"א בריש קידושין שהקשה אמאי המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת תתקדש בזה שהאפר מותר, ואין לומר דמיירי שאין האפר שוה פרוטה הא המקדש בעור הנדחת אינה מקודשת והא עיר הנדחת בודאי דשוה האפר פרוטה. והקשו על הרשב"א הא בעיר הנדחת כתוב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, אכן לדברינו הדברים ברורים דהא דאמר רחמנא בעור הנדחת לא ידבק בידך מאומה מן החרם היינו כל זמן שהוא חרם אבל כיון דשרפוה ונעשית מצותה הותר חרמה ועתה איננה חרם והא דאפר אשירה לעולם אסור משום דע"ז איננה מהנשרפין ואף לאחר ששרפוה היא עדנה חרם אבל עיר הנדחת אין איסורה אנא עד שתשרף וכיון ששרפוה הותרה דעתה איננה חרם, והא דקאמר בגמ' חולין דף פ"ט אמר ר' זעירא ואיתימא רבה בר ירמי' מכסין בעפר עיר הנדחת ופריך אמאי איסורי הנאה נינהי הרשב"א לא יפרש כמו פרש"י קס"ד בעפר שריפתה' דלהרשב"א עפר שריפתה מותר אלא ס"ד דמיירי בעפר שהי' בעיר הנדחת שמילא אחד קופתו עפר וע"ז פריך הא איסורי הנאה נינהו והא דלא משני דמיירי דאפר שריפתה פשוט דלא קשה דא"כ הי' לו לומר מכסין באפר עיר הנדחת ואף דסבירא לב"ה מצינו אפר שקרוי עפר אבל בלשון חכמים ובפרט בדברי האמוראים אפר לא מקרו עפר ועוד אפר פשיטא שמותר משו"ה הוצרך לשנות בעפר עפרה וכיון דבעי עוד תלישה ואינו בכלל קביצה מותר וזה דבר חדש שהוצרך להשמיענו אבל אפר שריפת עיר הנדחת פשיטא דמותר וזה בכלל כל הנשרפין אפרן מותר

והנה בחמץ בפסח אי אפשר לומר אפילו לר' יהודה דס"ל חמץ בפסח בשריפה דמשו"ה אסרה התורה בהנאה משום דבעי שריפה שהרי חמצו של עכו"ם ושל הפקר אסור בהנאה אף דאין עליו מצות שריפה שהרי אמרה התורה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר ואף שבידו לשורפו מותר להשהות ע"כ דמה דאסרה התורה חמץ בפסח אין הפירוש דאסרה את החמץ עד שישרף דהרי חמץ של הפקר אסרה התורה אף כשישרף יהי' האפר אסור שהרי בחמץ של הפקר לא נתנה התורה מצות שריפה וא"כ האפר של חמץ של הפקר בודאי דאסור וא"כ לא עדיף חמץ של ישראל מחמץ של עכו"ם