לבוש מרדכי על זבחים מט

והפקר כיון דחזינן דאיסור שאסרה התורה את החמץ בפסח בשל הפקר איננו כדי שתעשה מצות השריפה א"כ בודאי דאף חמץ של ישראל איסורו לאו מטעם מצות השריפה כמו ערלה וכלאי הכרם אלא איסור הנאה מעצמה א"כ בחמץ בפסח אף לר' יהודה אף דסבירא לי' שחמץ מהנשרפין אעפי"כ האפר אסור ולר' יהודה כי קתני בברייתא כל הנשרפין אפרן מותר הוי חוץ מחמץ בפסח כמו דלרבנן אפר אשירה אסור וברייתא דקתני רק אפר אשירה לעולם אסור ולא קתני חמץ בפסח אפרן אסור דברייתא רבנן היא דס"ל חמץ בפסח הוי מהנקברים דהשבתתו בכל דבר, אכן במתניתין דתמורה שם לא גרסינן הנשרפין אפרן מותר כמו דאיתא בתוס' שם דאפשר דלא גרסינן וכן במשנה שלנו אין שם הגירסא דנשרפין אפרן מותר

והנה בגמ' שם בתמורה פריך ונשרפין דהקדש אפרן מותר והתניא כל הנשרפין אפרם מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש לעולם אסור, ופירש הגר"א פירוש וכיון דאיכא נשרפין דאפרן אסור היכא אתי למשרי' ויהא רשאי לשרוף הנקברין ויאמרו דאפרן דהללו אסור, כן הוצרך לפרש קושית הגמ' דאל"כ היכן קתני דנשרפין דהקדש אפרן מותר, ואפשר לומר ג"כ משום דקתני כל הנקברין לא ישרפו משמע כל הני דחשיב במתניתין אף קדשים שהפילו וכו' ואם איתא דנשרפין דהקדש אפרן אסור לא אתי למשרי', עכ"ד קדשו של הגר"א, וכיון דחזינן דאם הי' הדין בהקדש דאף שנשרפו אפרן אסור ממילא הי' מותר לשרוף אף את הנקברין דהקדש, מעתה לא קשה על הרמב"ם כיון שפסק דחמץ השבתתו בכל דבר הו"ל חמץ מהנקברין והרי כל הנקברין לא ישרפו אבל לדברינו לא קשה שטעמא דנקברין לא ישרפו משום דיסברו שהמה מהנשרפין והנשרפין אפרן מותר ויבא להנות מאפרן אבל אם הי' הדין דאף אם הן בשריפה אעפי"כ אפרן אסור לא יבואו לטעות דאף אם המה מנקברין מותר לשורפם, כמו בהקדש דאילו הי' הדין דאפר הקדש אסור הי' מותר לשרוף אף הנקברין מעתה בחמץ בפסח דאף אם הי' הדין דחמץ בפסח בשריפה הי' אפרן אסור כמו חמץ של עכו"ם ושל הפקר א"כ מותר לשרוף חמץ בפסח מה תאמר פן יטעו ויסברו דחמץ בפסח מן הנשרפין אף אם יטעו לא יבואו להתיר האפר דלא גרע מחמץ של עכו"ם משו"ה חמץ בפסח מותר לשרוף אף לרבנן ועוד ראי לדברינו דאף לר' יהודה דס"ל חמץ בפסח מהנשרפין אעפי"כ אפרן אסור דאם לר' יהודה אפרן מותר למה לרבנן לומר לר' יהודה כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל משום דאם לא מצא עצים הו"ל למימר בכל דין שאתה דן הוא להקל שהרי לפי דברים שאתה אומר שריפה יהי' האפר מותר ולפי דברינו דחמץ השבתתו בכל דבר האפר אסור ע"כ דאף לר' יהודה חמץ בפסח האפר אסור מן התורה וצריך לומר לפי דברינו דערלה וכלאי הכרם של הפקר שביד ישראל המצוה לשרפם דאם נימא דעל ערלה של הפקר אין מצוה לשרפם א"כ ערלה של הפקר שנשרפו אפרן אסור הרי דאין האיסור בשביל השריפה דהרי על כלאי הכרם וערלה של עכו"ם והפקר לא נתנה התורה מצוה ואעפי"כ אסורין בהנאה ועכצ"ל דאם יהיו בידי ישראל ערלה של עכו"ם יצטרך לשורפן אם העכו"ם מסר לידו לעשות כחפצו

והנה הרמב"ם הא כתב שאין הוצאת הדשן עבודה והקשה ע"ז המ"ל שם בהלכה י' איך כתב הרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה היא דמנא לי' הא ועוד דהא משמע בגמ' דלר"י אליבא דת"ק הוצאה הוי עבודה, עוד תמה ז"ל דבירושלמי רפ"ב דיומא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בזר שתרם דר' יוחנן מחיוב מיתה ור"ל פוטר משום דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה ואחר זה אמר הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל ואמרו דמחלוקת זו אתא כת"ק דאמר אחרים פחותים מהם ברם כמ"ד אחרים לרבות בעלי מומין הוא זר הוא בעל מום, ע"כ, הרי דכו"ע הוצאת הדשן עבודה. וכתב המשנה למלך דהכריח זה הדין להרמב"ם משום דבתלמוד דידן אמרינן כל עבודה שיש אחרי' עבודה אין הזר חיוב עלי' ועל זה הוקשה דהיכי אמרינן דהרמת הדשן חייב עני' ואפילו מאן דפטר הוא משום דעבודת סילוק תיפוק לי' משום דיש אחרי' עבודה דהיינו הוצאת הדשן ובדין זה דכל עבודה שיש אחרי' עבודה דאין הזר מחויב עלי' נא מצינו מי שיחלוק, ומכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר דהוצאה לאו עבודה היא וכו' ומיהו אחר כל אלה הדברים עדיין אין דעתי מתישבת בכל זה משום דא"כ דברי הירושלמי אין להם מובן כלל דאיך חייבו בתרומת הדשן וחזרו וחייבו בהוצאת הדשן ולפי סברת רבינו הם תרתי דסתרי אהדדי ולומר דהירושלמי לית לי' דין זה דבעינן עבודה תמה ומשו"ה חייבו בתרויהו אך תלמודא דידן דאית לי' דין זה דעבודה תמה ע"כ אית לי' דהוצאה לאו עבודה היא מדחייבו בהרמת הדשן זה לא ניתן להאמר משום דדין זה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחרי' עבודה הוא משנה ערוכה בפרק אחרון דזבחים, סוף דבר סברת רבינו לא יכלתי להולמה עד יערה ה' את רוחו עלינו ויפתח עינינו במאור תורתו עכ"ל של המשנה למלך

אכן מה שכתב המשנה למלך דמשו"ה סובר הרמב"ם דע"כ הוצאה לאו עבודה היא מדחייב לוי בהרמת הדשן ואם נימא דהוצאת הדשן עבודה היא א"כ ההרמה איננה עבודה תמה ובדין זה דבעינן עבודה תמה הא לא נחלק לוי ורק בדין דבעינן עבודת מתנה ולא עבודת סילוק בזה סבירא ללוי דדוקא במבית לפרוכת הוא הדין דבעינן דוקא עבודת מתנה ולא עבודת סילוק אבל בכל עבודת דבר המזבח אף עבודת סילוק ע"כ דהוצאת הדשן לאו עבודה היא אכן בזה עוד אין זה תירוץ להקושיא איך מחייבין על הרמת הדשן הא יש אחרי' הוצאת הדשן דאף אם נימא דהוצאת הדשן לאו עבודה היא עכ"פ מצוה היא והרי בגמ' יומא דף כ"ד איתא זר שסידר המנורה לחיוב איכא נתינת פתילה נתן פתילה לחיוב איכא הדלקה הדליק לחייב הדלקה לאו עבודה היא הרי דאף שהדלקה לאו עבודה היא, והרמב"ם ס"ל דאף אם הדליק זר כשר ואף לכתחילה כשר זר להדליקן כמו שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות ביאת המקדש ואעפי"כ אף שזר כשר יהדלקה אעפי"כ במה שנתן שמן שזה מהעבודות אין זר מחויב מפני שוש אחרי' מצות ההדלקה הרי דלא מקרי עבודה תמה אף שאין אחרי' עבודה רק מצוה אף שכשרה המצוה בזר לא מקרי העבודה שלפני' עבודה תמה מכש"כ דקשה בהרמת הדשן שלכאורה איננה עבודה תמה אחרי שיש אחרי' הוצאת הדשן אף שאיננה עבודה עכ"פ מצוה היא ואסור לבע"מ להוציא בודאי דעבודת הרמה שלפני' לאו עבודה תמה היא

אכן הא דסבר הרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה הוא אפשר דהרמב"ם סובר דזה מוכח מגמ' דילן דהרי איתא ביומא דף כ"ג ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן שומעני כדרך יום הכיפורים שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ת"ל ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפשט מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש א"כ מה תלמוד לומר אחרים פחותים מהן ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן וכו' אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ור' יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא מאי טעמא דריש לקיש