לבוש מרדכי על זבחים מ

אם עשה כן גם רבנן מודו דלא הוי זריקה דהוי רק כמתעסק בעלמא

והנה לקמן פריך מיתבי חישב ליתן את הניתנין למעלה למטה למטה למעלה לאלתר כשר חזר וחישב חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת למחר פסול חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת ואי שלא במקומו כמקומו דמי האי פסול פיגול הוא אמר מר זוטרא זריקה דשריא בשר באכילה מייתי לידי פיגול דלא שריא בשר באכילה לא מתיא לידי פיגול א"ל רב אשי למר זוטרא מנא לך הא דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול יהי' מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאין פיגולו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו אי הכי איפסול נמי לא ליפסול אמר רב נחמן בר יצחק מידי דהוי אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה ע"כ. והנה הרמב"ם בפט"ז מהלכות פסולי המוקדשין כתב לדינים אילו שאם חישב אלו המחשבות פסול ואינו פיגול, והשיג ע"ז הראב"ד דזה שיבוש והיינו דכיון דבגמ' פריך אי הכי איפסולי נמי לא ליפסול ומשני דאליבא דר' יהודה הוא דס"ל דמחשבת הינוח פוסל א"כ לדידן דמחשבת הינוח אונו פוסל, הי' להרמב"ם לפסוק דאם חישב מחשבות אלו על הדמים הניתנין למטה חישב ליתנם למעלה, למחר כו' דכשר, ואיך פסק הרמב"ם דפסול, ומה שכתב הכסף משנה דכונת הגמ' דכי היכי דאשכחן לר' יהודה דמחשבת הינוח דאע"ג דנא הוי פיגול מיהא מיפסיל ה"נ לרבנן דחשב על הדם הניתנין למטה ליתן למחר למעלה אעפ"י שאינו פיגול מיפסיל, הדברים תמוהים דהא דלר' יהודה במחשבת הינוח דאינו מפגל. משום דאף אם הי' מניח למחר לא הי' הקרבן פיגול היום אלא פסול, ואם אכל מהקרבן בלילה אף דכבר נפסל הדם אין הקרבן פיגול ומה שלמחר הי' נותר הקרבן אינו מטעם שהניח הדם אלא משום דהקרבן בעצמו נעשה נותר אבל מחמת מחשבתו היינו מחמת הנחת הדם למחר לא נעשה הקרבן איסור כרת. משו"ה לר' יהודה בחישב להניח למחר רק פסול ואינו פיגול דלר' יהודה המחשבה כאילו היתה המעשה בפועל ואילו היתה המעשה בפועל היינו שהניח הדם ואכל מן הקרבן טרם ענות השחר לא הי' מחוייב כרת רק פסול אבל לרבנן במחשב לזרוק הדם למחר שלא במקומו דהטעם דילפינן מן והאכל יאכל דמחשבה על זריקה שאינה מתרת לאו מחשבה לפגל נימא דאף לפסול אין מועיל, דהא לרבנן לא סבירא להו דמחשבה כמעשה חוץ ממחשבת הזמן ומחשבת חוץ למקומו, וא"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם דאם חישב ליתן את הניתנין למטה למעלה למחר פסול

והנראה לי דהנה יש לעיין הא דאמרינן דילפינן מקרא דואם האכל יאכל דזריקה שלא במקומו אין מפגל במחשבת הזמן איך יהיה הדין במחשבת חוץ למקומו אם יפסול או לא, היינו כיון דהמיעוט קאי על מחשבת הזמן אפשר דעל מחשבת חוץ למקומו לא נאמרה, ויהיה הדין דאף אם חשב חוץ למקומו כשר, או דהמיעוט הוא על מחשבת הזמן ומיני' ילפינן למחשבת חוץ למקומו, ועוד את"ל דעל מחשבת חוץ למקומו לא נאמרה וחוץ למקומו פוסל אף בזריקה שאינה מתרת בשר באכילה, אם לילף מינה מחשבת הזמן לפסול ממה מצינו ממחשבת חוץ למקומו, וכהא דאמרינן בדף י"א. דאף דאמר ר' שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין משום פיגול מודה הוא שמחשבת הזמן פוסל

ויש להוכיח זה מסוגיא דמנחות דף נ"ט. דאיתא התם תנו רבנן לא ישים עלי' שמן ואם שם פסל, יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסול ת"ל כי חטאת יכול אף בשמן תלמוד לומר היא ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה, פוסל אנו בשמן שאי אפשר ללקטן מכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה בעי רבה בר רב הונא מר' יוחנן נתן עלי' לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר או דילמא משום דלא מבלעא והא נמי לא מבלעא כו' מאי הוי עלה אמר רב נחמן בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשרה ואם עד שלא ליקט הלבונה חישב עלי' בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו פסול ואין בו כרת כו' ופירש"י בד"ה משליקט ז"ל אלמא מדקאמר כל זמן שהלבונה בתוכה פסולה היא ש"מ בלקיטה תליא מילתא לפי זה מסקנת הגמ' דבלקיטה תליא מילתא וא"כ לבונה שחוקה פסולה המנחה אכן הרמב"ם בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה יוד כתב שאם היתה שחוקה הרי זו פסולה מספק וכבר הקשה זאת הכסף משנה ותירץ דהרמב"ם לא גריס בגמ' מאי הוי עלה וברייתא דמייתי ר"נ בר יצחק מילתא באפי נפשי היא דמייתי לה לאקשוי' עלה ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא ואינה ענין לבעיא דילן עכ"ד הכ"מ, אכן אין התירוץ מובן דעכ"פ מדלא מפגלה המחשבה ע"כ דבעת שעלי' הלבונה פסולה

לכן נראה לי דהנה בגמ' איתא ותהוי פך ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא אמר אביי חטאת קרייה רחמנא רבא אמר הא מני חנן המצרי הוא דלית לי' דחוי כו' רב אשו אמר כל שבידו לא הוי דיחוי, ואיתא בתוס' אמאי פסלה מחשבה נא גרסינן כו' דאפסול מחשבה לא פריך מידי דאי משליקט לבונה אמאי לא תפסול כו' אם עד שלא ליקט לבונתה דקתני פסול ואין בו כרת ההוא לא משום מחשבה הוא אלא מפני שהקמיצה פסולה היא בעוד הלבונה עני' כדקתני אם שם שמן פסולה כו' ודבר תימא הוא מאי פריך ותהוי דיחוי הא בהדיא דריש לה מברייתא מדכתיב חטאת ורבא נמי למה דחק לתרץ חנן המצרי הוא עכ"ד התוס'. אכן רש"י הא פירש דהקושיא אמאי פסלה מחשבה. ולפי פירוש התוס' דאם עד שלא ליקט הלבונה אין הפסול מטעם מחשבה, א"כ למה נקט כלל חישב כיון שאין המחשבה פוסלת ואם בא לאשמעינן דאין בה כרת במחשבת חוץ לזמן, עכ"פ מחשבת חוץ למקומו למה נקט ע"כ דהקמיצה כשרה ורק המחשבה פוסלת, ולפי זה נראה לי לפרש דאדרבה רב נחמן בר יצחק בא להוכיח דכשרה אף בעוד הלבונה עלי', והא דאיתא ותהוי פך ואמאי פסלה במחשבה כל זה מדברי רב נחמן בר יצחק. דהנה בברייתא איתא דמקרא דחטאת ילפינן שאם שם לבונה לא פסלה, אבל זה נוכל לפרש דדוקא אם ליקט אז הוכשרה, וקרא דחטאת בא למילף שלא נימא שנפסלה לגמרי אבל כל זמן שהלבונה בתוכה זה לא נדע מקרא דחטאת ובא רב נחמן בר יצחק להוכיח דע"כ אף בעת שהלבונה עליה כשרה ואם קמץ והקטיר המנחה כשרה אלא דעבר על איסור דלא ישום עלי' לבונה דכיון דאיתא בברייתא דאם חישב פסולה מזה הא מוכח דהקמיצה כשרה דאם נימא דהקמיצה פסולה לא שייך לומר דפסולה מטעם המחשבה ע"כ דהקמיצה בלא מחשבה כשרה אף בעת שהלבונה עלי'. והא דאין מפגל מחשבת הזמן לחייב כרת הוא מקרא דלא ירצה דאימתי מועיל מחשבת פיגול לחייב כרת דוקא אם ההרצאה לרצון. היינו שבלא איסור פיגול לא הי' איסור לרצות. אבל אם אף בלא מחשבת הזמן הי' אסור לרצות אף אם המנחה כשרה אין מועיל מחשבת הזמן לחיוב כרת וכמו דאיתא ברש"י ד"ה ואין בו כרת דילפינן דאין בו כרת מקרא דלא ירצה וסובר הרמב"ם דמזה ילפינן היכא דאסור לרצות אף בלא מחשבת הזמן אז אין בו כרת אף שאם עבר