לבוש מרדכי על זבחים לח

ואחד עכו"ם מותרין בה וכמו דמפרש בדף ל"ג דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וכיון דלישראל שרי לעכו"ם נמי שרי והנה הלח"מ כתב שהרמב"ם דחאה מהלכה משום דטעמא דההיא ברייתא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ובפרק ארבע מיתות אמרו גבי יפת תואר שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו וכי האי גווני מצינן לומר הכא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו ואע"ג דלישראל שרי לעכו"ם אסור והתו' הקשו זה בפרק השוחט דף ל"ג ותירצו לקושיא זו, אבל רבינו סובר דהם סוגיות חלוקות עכ"ד הלח"מ, והנה מה שכתב הלח"מ שהתוס' תירצו לקושיא זו הנה התוס' לא תירצו ונשארו בקושי' אכן על כל זה קשה לי לומר דמפני זה דחה הרמב"ם לברייתא מהלכה דלע"ד לא קשה כלל סוגיא דסנהדרין על סוגיא דחולין דהנה בסנהדרין הא דאמר ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור לא קאי על חתיכת ההיתר שמותרת לישראל אלא על הדין שישראל מותר ביפת תואר ועכו"ם אסור ביפת תואר וע"ז משני משום דלאו בני כיבוש נינהו וכמו שכתב רש"י דלא נתנה להם הארץ לכבוש אבל לישראל נתנה לכבוש וא"כ ישראל מותר ביפת תואר ע"י היתר דכבוש ועכו"ם אין לו דין הכבוש, ואפשר עוד לומר דהטעם דהא עכו"ם אין קונין זה מזה ואין לעכו"ם קנין במה שכובש אלא למעשה ידיו אבל לא קנין הגוף משא"כ ישראל קונה קנין הגוף וא"כ היתר התורה ביפת תואר לישראל משום דקונה קנין הגוף, אבל אם קונה רק למעשה ידיו גם ישראל אסור ועכו"ם אף בכיבוש אין קונה רק למעשה ידיו, ואף שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות עבדים דמלך עכו"ם שהביא שבי' ומכרה הרי דינו דין עבד כנעני לכל דבר היינו משום דישראל קונה אותו לגופו (ודוקא ע"י טבילה) וכמו שכתב בהלכה ה' ועיין שם בכ"מ אבל אין העכו"ם קונה, ואעפי"כ אם הי' הדין שאם ישראל שבה יפת תואר כל ישראל מותרין א"כ היפת תואר הזאת מותרת לכל ישראל היתה מותרת גם לנכרי דכל דבר שמותר לישראל הותר גם לנכרי אבל הא יפת תואר לא הותרה אלא להכובש וכדאמרינן שלא יקח אחת לו ואחת לאביו, ועוד הא אם עכו"ם כבש יפת תואר גם הישראל אסור בה, א"כ בסנהדרין דקאי אם העכו"ם יכבוש יפת תואר ע"ז אמרינן דלא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דלענין דין הכבוש הא עכו"ם לאו בני כבוש נינהו ולענין היפת תואר הזאת שכבש העכו"ם הא גם לישראל אסור בה, ובודאי דגם סוגיא דחולין סברא כן שהרי אם שחט עכו"ם טהורה בודאי דאסורה לעכו"ם אף דישראל ששחט מותר משום דעכו"ם לאו בני שחיטה נינהו וזהו ממש דין דסנהדרין דשאלת המי איכא מידי הוא על הדין דיכול ישראל לכבוש יפת תואר ועכו"ם אסור, אבל הסוגיא בחולין קאי אם ישראל שחט ונחתך הבשר ממנה בעודה חיה שאז החתיכת בשר הזה מותר לכל ישראל כיון שהחתיכה הזאת מותרת לכל ישראל מותרת החתיכה הזאת גם לעכו"ם שההיתר שיש על החתיכה לישראל מתיר אותה אף להעכו"ם וע"ז לא אמרינן דלאו בני שחיטה נינהו דעכ"פ מה שהיא מותרת לישראל מתיר אותה לעכו"ם, ובכן לדעתי אי אפשר כלל לומר דהרמב"ם דחה מפני זה דשאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו לברייתא מהלכה דע"כ גם ברייתא סברה זאת סברת דלאו בני שחיטה נינהו שהרי בהך ברייתא גופא בדף קכ"א איתא דאם שחט עכו"ם בטהורה דאבר ובשר הפורש ממנה בעודה מפרכסת אסורה לבני נח אף אחר שתצא נפשה אף דהך ברייתא סברה דאם שחט ישראל בטהורה אבר ובשר הפורש ממנה בעודה מפרכסת מותר גם לעכו"ם אחר שתצא נפשה, וע"כ הטעם שאם שחט עכו"ם לא אמרינן מי איכא מידי, משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ אין שחיטתם מוציא מידי אבר מן החי אבל שחיטת ישראל דמתיר הבשר הזה לישראל מתיר גם לעכו"ם

לכן נראה לי דכונת הרמב"ם כן דהנה התוס' שם בחולין דף ל"ג פירשו דהיכא דלישראל אסור משום איזה איסור אף איסור אחר שלא אבר מן החי אף אם רק משום עשה דאינו זבוח לעכו"ם אסור משום אבר מן החי ולא שייך לומר מי איכא מידי דלישראל שרי כיון שלא הותרה לישראל ממילא לעכו"ם נשאר באיסורא דידי' משום אבר מן החי משו"ה כל זמן שהבהמה עוד לא יצא נפשה שאסורה לישראל מן התורה משום לא תאכל על הדם וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה שהאוכל קודם שתצא הנפש עובר בל"ת והא שאין לוקין על זה משום דהוי לאו שבכללות א"כ סובר הרמב"ם דכל זמן שלא יצא נפש הבהמה שלא הותרה עדנה לישראל לבן נח באיסורא קיימא ואסור בשר הפורש בעודה מפרכסת משום אבר מן החי אבל אחר שיוצא הנפש הבהמה שאז לישראל הותר אף בשר שפירש בעודה מפרכסת הותרה גם לבן נח ויהי' הפירוש בדברי הרמב"ם דכל זמן שהיא מפרכסת שלא הותרה עדנה אז אבר ובשר הפורש ממנה בעודה מפרכסת אסור לבן נח משום אבר מן החי אבל אחר שתצא נפשה דבשר הפורש בעודה מפרכסת מותר לישראל מותר גם לעכו"ם משום מי איכא מידי, והרמב"ם מדייק דכל זמן שהיא מפרכסת אסור אבל לא אחר שתצא נפשה, אכן בהלכה י"ג דשם קאי הרמב"ם בטמאה דעל ישראל אין איסור אבר מן החי ובעכו"ם יש איסור אף בטמאה שם כתב דאבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אעפ"י ששחט ישראל הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי דהא בטמאה אין שחיטת ישראל מתיר

אכן אעפ"י שכתבנו שגם בישראל בטהורה אין השחוטה מתרת לאכילה קודם שתצא נפשה, אעפי"כ אם נגע טומאה בה מטמאה שהרי השחיטה התירתה לאכילה שאין צריך עוד מעשה שהרי לר"ש אף אם חסר מעשה משום דין דכל העומד, מוציאה מדין חי', א"כ מכש"כ לדידן היכא דלא חסר מעשה, ועוד האי דינא דלא תאכלו על הדם הוא דין על גברא שנא ואכל קודם שיצא הנפש ולאו איסור חפצא ואף שמשום זה לא שייך עדנה דין דמי איכא מידי דלישראל שריא, אבל עכ"פ כבר אוכל מקריא כיון שאין איסור בחפצא, משא"כ בקרבן שקודם הזריקה יש איסור בהבשר מדין איסור חפצא, ודוק

סימן ח

סוגיא דפסול מהו שיעשה שירים

דף ל"ד בעי מיני' ריש לקיש מר' יוחנן פסול מהו שיעשה שירים אמר לי' אין עושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ומרצה לפגולו ע"כ. במס' מעילה אמר בדף ה. דדוקא שארי הפסולים אין עושין שירים אבל טמא הואיל ומרצה בצבור עושה שירים. והנה התוס' הכא בד"ה פסול כתבו ז"ל בפסול שקבל לא מיבעיא דהתנן יחזור הכשר ויקבל אלא בפסול שזרק כדפירש בקונטרס וממתניתין ליכא למידק קבלו אין זרקו לא דאיכא לדחוי' כדאמרינן בפרקין דלעיל לא תימא זרקו לא אלא אימא שחטו לא ומיהו למאן דאמר שלא במקומו כמקומו דמי מוכח לעיל דהוא הדין בזרק הפסול שיחזור הכשר ויקבל ע"כ.