לבוש מרדכי על זבחים לז

הא הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין דאם נחר בהמה אינה מטמאה טומאת אוכלין משמע דאינה מקבלת טומאה וכן הוא לשון הברייתא בגמ' נחרה אין בה טומאה של כלום משמע דאינה מקבלת טומאה כיון שהיא מפרכסת, והקשה הראב"ד כיון שהיא מפרכסת אמאי לא תטמא ותירץ הראב"ד שנחירה אין ניכר ושחיטה ניכרת לא הבנתי דהרי נחירה ג"כ מנבר שחתך הסימנין מלמעלה למטה ועוד הא בגמ' אמר דאף אם שהה או דרס אינה מטמאה והתם הא השחיטה ניכרת, ובמה ניכרת שחיטה יותר מנחירה, ועכצ"ל דמפרכסת הרי היא כחי' ושחיטת עכו"ם בטהורה לישראל טומאתה מפני שסופה לטמא טומאה חמורה. אלא דצריכה מעשה לעשותה אוכל וכיון שהי' דרך שחיטה ובטהורה הא יש שחיטה א"כ מקרי מעשה המביאה לידי אוכל, וכן ישראל בטהורה אבל בנחירה או בשהה ודרס דלא הוי מעשה השחיטה לא נעשה מין אוכל, א"כ אפשר לומר דהא דכתב הרמב"ם דאם שחט בהמה חי' ועוף ומפרכסין מקבלין טומאה מיירי בשחט ישראל בהמה חי' ועוף הטהורין כיון דהשחיטה כבר התירה לאכול ואין צריך עוד שום מעשה היתר לאכילה זה עושה אותה למוכשרת לקבל טומאה אף שמפרכסת שהיתר האכילה מוציאה מדין חי', אבל ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה וכן ישראל בקדשים דחסר עדנה היתר אכילה שהרי כל זמן שלא נזרק הדם אין לה היתר אכילה, שוב על דינא קיימא דמפרכסת אינה מקבלת טומאה כיון שהיא כחי, ואף שלכאורה זה חידוש לחלק כן, אכן מצאתי און לסברא זו בדברי הרשב"א בחידושו לב"ק ע"ז ז"ל פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר מדקתני שהיתה לה משמע שעתה אינה בת פדי' והקשו בתוס' מאי איריא היתה והלא השתא נמי בת פדי' היא לר"ש דבריש פרק אין מעמידין ובפרק קמא דשבועות משמע דס"ל לר"ש פרה קדשי בדק הבית והתם בפרק קמא דשבועות אמרינן לר"ש קדשי בדק הבית לא הוי בכלל העמדה והערכה ותירצו דחדא ועוד קאמר דלדידי אפילו השתא בת פדי' ועוד דאפילו לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר כשהיתה בת פדי' בעודה מפרכסת, ואפילו לדברי המפרשים שלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' אלא כששחט ישראל בטמאה או עכו"ם בטהורה דלאו בר שחיטה היא אבל ישראל בטהורה מכי שחט רוב שנים הרי היא כמתה גמורה ואפילו מפרכסת, וכמו שכתבתי בריש פרק כיסוי הדם, ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא אפ"ה כל שהוא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה והערכה דכל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאה מידי חיותה דלא אמרה שנים (פירוש דשנים משוי למתה) אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל בין לשאינו ישראל וכיון שכן כמנחא בדיקולא הא שחיטה שאינה לאכילה בשעת שחיטה אין מוציאה מודי חיותה כל זמן שהיא מפרכסת זה כשיטת התוס' עכ"ד הרשב"א

ולכאורה דברי הרשב"א תמוהים דהרי עיקר החידוש דהיכא ששחט ישראל בכשרה הוי כמתה הוא כדי לתרץ דלא יקשה מאי קאמר בחולין דף פ"ג ולפרקינהו וליכסינהו בעינן העמדה והערכה ועל זה קשה הא מפרכסת היא כחי ומשו"ה תירצו בתוס' כיון דטהורה הבהמה וישראל שחטה לא הוי כחי כיון דנשחטה כהלכתה, וכן כתב הרשב"א בעצמו שם בחולין וכן בשבועות דף י"א פריך נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה, ויקשה הא מפרכסת היא כחי' וא"כ בת העמדה והערכה הוא וע"ז מתרצו בתוס' דהיכא דטהורה ונשחטה כהלכתה לא הוי כחי' וכמו שכתב שם הרשב"א בחולין דתוס' מתרצו על הקושי' בשבועות דפריך נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה, ולדברי הרשב"א בב"ק דהיכא דבשעת שחיטה לא הותרה הא אף ישראל בטהורה לאו חי' היא, אכן צריך לחלק לדברי הרשב"א דבחולין הא מיירי ששחט בדק הבית קודם פדי' וא"כ הא ע"כ עומדת לפדי' וכיון דלר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי אם נימא דיפדוה הרי הוא כבר כפדוי וא"כ הוי שחיטה שהתירה לאכילה, וכן בשבועות פריך כיון שנשחטה שלא במקומה אם לא יפדוה תתסר, א"כ עומדת לפדי' א"כ אם נימא דתפדה מעיקרא כפדוי היא והתירתה השחיטה וא"כ איננה בכלל העמדה והערכה ואף דמעיקרא עוד לא אמר דאיתא כר"ש אפ"ה פריך דהוי ס"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי, וכמו דפירשו התוס' בחולין דף פ"ג דמעיקרא כשפריך ופרקינהו הי' סבר כר"ש דכל העומד לפדות כפדוי דמי, אכן בב"ק על הא דפרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והי' לה שעת הכושר הא מיירי דנשחטה כדין פרה ועומדת לשרפה לשם פרה ולא התירתה השחיטה לאכילה ואף דהי' לה שעת הכושר היינו שכיון שאפשר הי' לפדותה אם יהי' נאה ממנה זה מועיל לענין שתקרא שעת הכושר כיון שאפשר לפדות אבל כל זמן שלא מצא נאה אינה עומדת לפדיון וא"כ לא היתה השחיטה לאכילה שתוציאה מידי חיה כיון שמפרכסת היא כחי' לכל דברי'

ולפי זה אפשר לומר דגם רבה בר עולא סבר דמפרכסת היא כחי' כרכי יוחנן ואעפי"כ סובר שאם יגע טמא בקדשים קודם הזריקה מטמא דיוק המתניתין כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ שחיטת קדשים מכשרת הבהמה לאכילה אף דחסר עוד זריקה כל העומד לזרוק כזרוק דמי משו"ה מקבלת טומאה, אכן הרמב"ם סובר כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי א"כ לא התיר אותה השחיטה לאכילה שהרי חסר עדנה הזריקה וכל שהשחיטה אין מתיר אותה לאכילה בדינא קיימא דמפרכסת היא כחי' משו"ה אף אם נגע טמא בבשר הבהמה כל זמן שהוא מפרכסת קודם הזריקה אינה מקבלת טומאה, משו"ה לא הביא הרמב"ם דבעינן שיאמר ברי שלא נגעתי, ולפי זה לא קשה נמי קושית הראב"ד על הרמב"ם בדינא דרגלה בחוץ שהקשה הראב"ד כיון דיצא הרגל ונפסל משום יוצא בקדשי קדשים א"כ תטמא כל הבהמה משום הרגל לרבינו דס"ל חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, אכן לדברינו לא קשה להרמב"ם דבשעה שהוא מקבל הדם הא הבהמה מפרכסת (דרובא דרובא הבהמה מפרכסת לאחר שחיטה) ואז הבהמה היא כחי' לדידן דחסר עדנה הזריקה ולא התיר אותה השחיטה ולדידן כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי ותיכף אחר הקבלה קודם שתצא נפשה וקודם הזריקה יחתוך הרגל דהא לאחר קבלה אפילו אם נשאר רק כזית זורקין את הדם דבשעה שהיא חי אין עליו דין דהבשר אשר יגע בכל טמא, אכן הראב"ד הא ס"ל דמפרכסת אינה כחי' לענין קבלת טומאה ותמה אמאי בנחרה אין בה טומאה וכתב משום דאין ניכר א"כ היכא שהיא שוחטה וניכר השחיטה מקבלת טומאה משו"ה הקשה שהרגל שיצא יטמא כל הבהמה

פסקא ד אכן אף שביארנו דהיכא דנשחטה כהלכתה השחיטה התיר אותה לאכילה ומשו"ה היתר אכילה יוצאה מדין מפרכסת, הנה להרמב"ם עכצ"ל דלא הותרה עדנה, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות מלכים הלכה י"ב ז"ל השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי, וכבר הביא הכ"מ שהרשב"א הקשה על דברי הרמב"ם שהרי בדף ל"ג בחולין וכן בדף קכ"א איתא ברייתא מפורשת דאחד ישראל