לבוש מרדכי על זבחים לו

סופו לטמא טומאה חמורה אף דלחזקי' כיון שאפשר שלא יטמא לא מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה דס"ל לחזקי' כיון שאפשר להיות שינוי לא מקרי סופו לטמא טומאה חמורה דחזקי' לטעמי' הא סבר דמפרכסת אינה כחי שהרי בשר אבר הפורש מן המפרכסת אין עליהם דין דאבר מן החי כמו שסובר שם חזקי' א"כ בין מפרכסת למתה אין שינוי דפרכוס אתחלתא דמיתה הוא ולא הוי שינוי ואעפי"כ סובר דאין לזה דין דסופו לטמא טומאה חמורה כיון שאפשר בשינוי, והא דאיתא במתניתין דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה ששחטו מטמאין טומאת אוכלין, הא אמר רב אסי ורב זירא דצריכה הכשר טומאה ממקום אחר, וכיון דלחזקי' לאו חי' מפרכסת, משו"ה מקבלות טומאה, ולר' זירא ור' אסי ולחזקי' הפירוש מטמאה טומאת אוכלין אם נגע בהן טומאה והי' הכשר מים אכן לר' יוחנן דאיהו סבירא ני' מפרכסת היא כחי' אבר ובשר הפורש ממנה יש ני דין אבר מן החי כיון דהיא כחי' אינה מקבלות טומאת אוכלין, וע"כ הא דאיתא במתניתין ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם ועכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל מטמאה טומאת אוכלין משום דסופה לטמא טומאה תמורה וכל שסופה נטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין בלי הכשר וטומאה אף שהיא עדנה חי' לכל דברי' וכדחזינן בזבחים דלר"מ אף שעור המשתלח מטמא בלי הכשר מים וטומאה דאיתא בזבחים דף ק"ה ת"ר פרים ופרה ושעור המשתלח השורפן והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין וטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין, בשלמא לר' מאיר כדתני דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרע שאין סופן לטמא טומאת אוכלין וצריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר יצאה נבלת עוף טהור הואיל שסופה לטמא טומאה חמורה אין צריכה הכשר אלא לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל אפילו שעיר המשתלח אי לית להו אפילו פרה ופרים נמי, הרי דאם נימא דשעיר המשתלח סופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלי הכשר אף שהוא חי ואף דבגמ' מסיק כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר ופירש"י פרה ופרים בני קבלות טומאה נינהו מטמאין בלי הכשר כיון דחזי לטומאה אבל שעיר המשתלח דבע"ח נינהו ולא חזי לטומאה משו"ה לרבנן לא מטמא, הנה הרמב"ם לא ס"ל האי פירושא בגמ' שהרי פסק דפרה ופרים אין מטמאין בלא הכשר, וטעמא דהרמב"ם נבאר להלן, אבל עכ"פ הא מסוגית הגמ' מוכח דמה שסופו לטמא טומאה חמורה אף בבע"ח מטמא טומאת אוכלין בלי הכשר, וא"כ לר' יוחנן אף דמפרכסת היא כחי' לכל דברי' מטמאה טומאת אוכלין בלי הכשר משום שסופה לטמא טומאה חמורה וא"כ מוכח דאף אם יהי' שינוי הוי על זה דין דסופו לטמא טומאה חמורה דהרי מחיים למיתה הוי שינוי גדול משו"ה פסק הרמב"ם גבי חתך בשר מאבר מן החי דאם חישב ואחר כך חתך אין צריך הכשר דאף דהוי שינוי שבעת החבור באבר הי' על זה דין אבר מן החי ועתה אין על זה דין אבר מן החי דהרי מוכח מהא דחותך מן האדם דמיקרי סופו לטמא טומאה חמורה משום שכשימות יהי' מטמא משו"ה אף אם נחתך מחיים מטמא בלי הכשר וכן משחיטת ישראל בטמאה לעכו"ם ועכו"ם לישראל בטהורה אף דעתה היא מפרכסת והיא כחי' לכל דברי', ולא קשה מהסוגיא דפרק העור והרוטב דף קכ"ח דאמר כששימש מעשה עץ שימש דהתם הסוגיא אליבא דרב אסי ור' זירא דאינהו סבירא להו כותי' דחזקי' דעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה ששחטו צריכין הכשר טומאה א"כ לא סבירא להו היכא שיש שינוי מקרי סופו לטמא טומאה חמורה וסבירא להו מפרכסת אינה כחי' כחזקי' משו"ה בשר שנחתך מאבר מן החי לא הוי דין שהי' מטמא טומאה חמורה שהרי יש שינוי דכשימש שימש בתור אבר מן החי, אכן התוספתא שכתב הראב"ד שמצא הרמב"ם היא סבירא לה כר' אושיעא דמייתי בגמ' תיובתא לחזקי' וסברה דמפרכסת הוא חי' וא"כ הא דעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה מטמאה טומאת אוכלין הוא בלא הכשר דאינה מקבלת טומאה ורק משום דסופה לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין אפילו כשהיא עודנה חי' רק שנעשה בה מעשה דמביאה לאכילה, ושחיטת ישראל בטמאה כיון דלישראל יש דין שחיטה וכן עכו"ם בטהורה לישראל נעשה בה מעשה להחשיבה לידי אוכל ומחשבה מטמאה טומאת אוכלין שלא בהכשר משו"ה דחי האי סוגיא דהעור והרוטב דמפרש דצריכה מחשבה והכשר בחתך בשר מאבר מן החי דהאי סוגיא אזלא אליבא דרב אסי ור' זירא דסברי כחזקי' והרמב"ם סמך על התוספתא דאיהי סברא כר' יוחנן וכדאמר שם בגמ' בחולין דף קכ"א דאמר ר' אלעזר נקוט להא דר' יוחנן בידך דתני ר' אושיעא כותי' וכו' הרי דהתוספתא סבירא כותי' דר' יוחנן דנא כחזקי' ור' זירא ור' אסי משו"ה סמך הרמב"ם על התוספתא שמצא כמו שכתב הראב"ד

לפי זה הא דהתוס' בחולין דף ב' כתבו שני תירוצים אם נגע הטמא בהבשר בעת ששחט והיא מפרכסת אם נטמאה והקשינו הא מוכח דמפרכסת מקבלת טומאה שהרי אמר ר' זירא ור' אסי דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה ששחטו צריכין הכשר טומאה, אכן לדברינו ר' זירא ור' אסי לטעמיהו דאינהו סבירא להו כחזקי' לדידהו מפרכסת אינה כחי ואם נגע בה טומאה מקבלת טומאה אכן לר' יוחנן דאיהו סבירא ליה דמפרכסת היא כחי אם יגע בה טומאה לא תטמא כיון שהיא חי' וחי אינה מקבלת טומאה ולפי זה רבה בר עולא דמפרש למתניתין דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי או שאחרים רואין אותן, אבל בסתמא אם שחט טמא טמאה מספק שמא נגע איהו יסבר כחזקי' ור' זירא ור' אסי דמפרכסת כבר אינה חי' משו"ה אם נגע בשעת שחיטה הבהמה טמאה ומספק ג"כ טמאה, אכן הרמב"ם שפסק מפרכסת הרי היא כחי לכל דברי' ואבר ובשר הפורש ממנה יש דין דאבר מן החי משו"ה לא הצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי דאף אם נגע כיון שהיא מפרכסת היא חי' ואינה מקבלת טומאה וטעם שלא ישחוט הטמא הוא רק משום גזירה שמא יגע בבשר אחר או בזו אחר שתמות משו"ה לא הצריך שיאמר ברי ני שלא נגעתי רק כתב שטמא לא ישחוט גזירה שמע יגע בבשר והיינו אם ישחוט יגע בבשר אחר של קדשים, או בזו הבהמה אחר שתמות, והא דקאמר בגמ' כולהו כרבה בר עולא לא אמרי, להך לישנא דאמרת הכא עיקר וכו' ולא אמר דסבירא להו דאף אם נגע בהבשר אין הבשר טמא משום דאף אם נימא כן הלא אפשר לפרש במתניתין דלא ישחוט שמא יגע אחר כן אלא דיקשה לישנא וכולן ששחטו והאי לישנא הא קשה גם לאביי ורבא ורב אשי משו"ה איצטריך לטעמא דלהך לישנא וכו'

פסקא ג אלא דלכאורה מה שביארנו דלהרמב"ם אם נגע טומאה במפרכסת בשחט ישראל בטמאה לעכו"ם וכן עכו"ם בטהורה לישראל וגבי קדשים לא תקבל הבהמה טומאה דמפרכסת הרי היא כחי', לכאורה זה נסתר מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה ו' שכתב ז"ל שחט בהמה חי' ועוף ואעפ"י שמפרכסין מקבלין טומאה הרי דס"ל להרמב"ם דאף מפרכסת מקבלת טומאה, אכן