לבוש מרדכי על זבחים לה

לא הי' מחשבה כלל ולא נעשה הבשר מין אוכל לא חל עליו כל הדין דסופו לטמא טומאה חמורה וזה הדין דמתניתין דהחותך בשר מן החי צריך מחשבה והכשר וכמו שכתב הרמב"ם דאם נפרש בשר מן החי צריך מחשבה והכשר אבל אם בעת שנפרש חישב להאכיל לכלב חל בשעת פרישה דין דסופו לטמא טומאה חמורה דצריך מחשבה (להאכיל לאדם) ואין צריך הכשר משום דבא מדבר שסופו לטמא טומאה חמורה וא"כ מהאי סוגיא מוכח דלא כחזקי' שאמר במפרכסת דלא הוי סופו לטמא טומאה חמורה משום שאפשר לגרר שלא תבא לטומאה חמורה. דהרי האי בשר שנפרש מן החי כבר עשאוה שלא תבא לטומאה חמורה שהרי בשר הפורש מן החי אין מטמא טומאה חמורה ואעפי"כ אין צריך הכשר מכש"כ היכא דלא עשאוה לאין סופה לטמא טומאה חמורה היינו בעודה מפרכסת דיש עליו דין דסופה לטמא טומאה חמורה, וק"ו הוא מה התם שמתחלה הי' אפשר שנא תבא, שתפרש, ופרשוה בעודו חי שהרי עתה בודאי דלא תבא לטומאה חמורה ואעפי"כ אין צריך הכשר כיון שהי' אפשר שתבא. מכש"כ במפרכסת דמטמאה שאפשר שתבא ולא יגררוה לפחות מכזית מכש"כ שמטמא טומאת אוכלין מדין סופו לטמא טומאה חמורה משו"ה הרמב"ם לטעמי' דגריס צריך מחשבה ואין צריך הכשר. דמוכח דהאי סוגיא סברה דלא כחזקי', פסק דלא כחזקי', אף שאפשר שלא תבא, שיגררוה, כיון שעומדת לטומאה חמורה חל עליו דין דסופו לטמא טומאה חמורה, והא דהרמב"ם גורס בגמ' צריך מחשבה ואין צריך הכשר ולא גורס גירסת רש"י שמחק הגרסא וגורס צריך מחשבה והכשר ולכאורה עוד מוכח כגרסת רש"י דאף דלפי שהכ"מ מבאר מיירי מתניתין בחותך שלא בכונה וכמו שכתב הרמב"ם בשר שנפרש, וברייתא דמייתי בגמ' מיירי בחותך לכלב וכמו שביארנו דחותך לכלב יש עליו דין אוכל, עכ"פ יקשה כיון דעיקר קושית הגמ' להוכיח דגם אדם מטמא טומאת אוכלין ע"י מחשבה א"כ למה הקשה מברייתא הוי להקשות ממתניתן דהחותך מן החי צריך מחשבה והכשר. ע"כ מחשבה מועלת לטמא טומאת אוכלין אף באדם. ובכל דוכתי קי"ל דממתניתן אלימא להקשות אכן כדדייקינן מוכח בכגרסת הרמב"ם, וכן היא גרסת רבינו גרשום דהקושי' מברייתא דצריך מחשבה ואין צריך הכשר, דאם הקושי' ממתניתין דצריך מחשבה והכשר, א"כ כל השקלא וטריא דבגמ' דמקשה וקשיא לן למה לן מחשבה תהוי חתיכה מחשבה זה אין ענין כלל להקושי' דחזינן דאדם ג"כ מטמא טומאת אוכלין שהרי צריך הכשר והכשר הא הוא טומאה קלה, וגם מאי קאמר מ"מ קתני מחשבה ומחשבה לטומאה קלה הלא הי' יותר להקשות הא הדין דצריך הכשר הוא לטומאה קלה דלטומאה חמורה אין צריך הכשר והו"ל למיפרך קתני מיהא צריך מחשבה והכשר והמחשבה והכשר הא לטומאה קלה ואמאי שביק הכשר ופריך רק ממחשבה, ואין לומר דפריך ממחשבה משום דהוי רישא שהרי כיון דחד דבור הוא צריך מחשבה והכשר אין שייך לומר דתיבה מחשבה הוי רישא, עכצ"ל דמתניתין דאיתא צריך מחשבה והכשר אין להקשות כלל דכיון דצריך מחשבה והכשר א"כ עתה במחשבתו עושה זאת לאוכל, א"כ הוי כשליא שחשב עלי' דטומאת האוכלין לא הוי מטעם אדם רק שע"י מחשבה עושה זאת למאכל ולא נחשב כלל לבשר אדם אלא כמו שחישב על דבר שאיננו מאכל ובמחשבתו עושה למאכל, אבל ברייתא דאיתא דאין צריך הכשר דזה שאין צריך הכשר הוא ע"כ מטעם שיש על זה דין בשר אדם שסופו לטמא טומאה חמורה הרי דיש עדנה לזה דין בשר אדם ואעפ"כ מטמא טומאת אוכלין הרי שיש בזה הדבר שנחשב עפ"י דין לבשר אדם ואעפי"כ מטמא טומאה קלה ומשו"ה הוצרך לבאר דין דצריך מחשבה דזהו רק לאחותי דין מין אוכל אבל לא אוכל ממש ויש על זה דין בשר אדם שהרי משום זה אין צריך הכשר ואעפי"כ יש בו דין טומאה קלה משו"ה פריך כיון דקתני אין צריך הכשר א"כ יש לזה דין סופו לטמא טומאה חמורה ואעפי"כ צריך מחשבה ומחשבה הא לטומאה קלה ומשני דזה דוקא בחייו אבל לאחר מיתה אין לו טומאה קלה שיהי' לו דין טומאת אוכלין ודין בשר אדם ופריך א"כ בבהמה נמי לאחר מיתה אין דין טומאת אוכלין שיטמא משום אוכלין ומשני דמיירי דיש חצי זית בשר נבלה וצריך אוכלין לביצה, והנה הרמב"ם כתב שם בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה ז' ז"ל פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם ואין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שבכללו, והשיג הראב"ד ז"ל מגמרא דכריתות נראה שאפילו חישב עליו אינו כלום דבטלה דעתו אצל כל אדם וכתב הכסף משנה ז"ל ואני אומר שאין זה מוכח ויש מקום לפירוש רבינו אכן לכאורה פירוש הרמב"ם תמוה כיון שהוא מפרש דאם פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה ואין צריך הכשר, עכ"פ אם חישב אין צריך הכשר א"כ מאו תירץ בגמ' על הקושי' שהקשה הא מצינו גם בבשר אדם מת טומאה קלה כמו בבהמה מתה, וא"כ לדברי הרמב"ם הקושי' במקומה עומדת הא מצינו היכא דחישב שמטמא טומאה קלה כמו בבשר בהמה טמאה ועדנה מיקרי בשר אדם שהרי אין צריך הכשר, ואפשר לישב לדעת הרמב"ם דהפירוש בגמ' כן דבשר בהמה טמאה אם חישב על פחות מכזית נעשה הפחות מכזית אוכל ואם צירף עוד לו עד ביצה אוכלין הרי מטמא טומאת אוכלין א"כ הפחות מכזית חל עליו דין טומאה קלה אלא שאין מטמא דכל זמן שחסר שיעור כביצה אין לו דין מטמא אבל בשר המת פחות מכזית אם חישב לאכילה בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אוכלין בשר המת ואין חל דין טומאת אוכלין ורק אם צירף עוד אוכלין וחישב אז לאכול חל דין אוכל דעם צירוף עוד האוכלין מועיל המחשבה שיהי' גם הבשר של המת אוכל דביחד עם שאר האוכלין יש שאוכלין, א"כ אין לבשר המת לבדו דין טומאה קלה, רק בצירוף אוכלין אחרים, אבל בשר נבלה אם חישב עליו נעשה כבר אוכל ויש לו טומאה קלה היינו טומאת אוכלין והא דבעי עוד צירוף דחסר דין מטמא דבעינן שיעור כביצה לטמא, אבל בשר המת בלי צירוף אוכלין אין חל המחשבה, ואם אחר המחשבה על בשר המת וצרף לו אוכלין לא יטמא דאין על בשר המת לבדו דין טומאת אוכלין כלל, דמחשבתו לאכול בשר המת לבדו לאו כלום דבטלה דעתו אצל כל אדם, כן אפשר לישב דעת הרמב"ם

עכ"פ לפי גרסת הרמב"ם דגרים החותך מן האדם צריך מחשבה ואין צריך הכשר מוכח דהאי סוגיא דלא כחזקי' דאמר מפני שאפשר לעשות שלא יהא מטמא טומאה חמורה, אין דינו כסופו לטמא טומאה חמורה דהא אף אם עשאו לאין מטמא טמואה חמורה אעפי"כ דינו כמו שהי' בתחלה שהי' סופו לטמא טומאה חמורה והבשר שחתך מן האדם החי יש לו דין סופו לטמא טומאה חמורה, ועוד זאת יש ללמוד דאף אם נשתנה שמתחלה הי' חי ואח"כ איננו חי אעפי"כ מקרי סופו לטמא טומאה חמורה אף דיטמא טומאה חמורה בשעה שיהי' מת, ועתה הוא חי ובודאי דבין חי למת הוא יותר שינוי ממה שנשתנה חתיכת בשר שנחתך מן אבר מן החי שבתחלה הי' טומאת בשר מטעם אבר, ועתה הבשר אינו אבר הכא בחתיכת הבשר מן החי שהי' סופו למות ועתה לא הי' מיתה שהרי בשר הנחתך מן החי לא מיקרו מת, ע"כ הא דהוי בעי למימר גבי מפרכסת דמיקרי