לבוש מרדכי על זבחים לד

לזה שהיתה כבר מטמאה וא"כ לענין מה שהיתה מטמאה טומאה חמירא אמרינן כיון דעתה הוא פנים חדשות לא מדמינן ולא דיינינן לה בדין שהיתה מטמאה טומאה חמורה כיון שעתה בא לה פנים חדשות, א"כ גם בשחט ישראל בטמאה אמאי תטמא טומאת אוכלין מפני שסופה לטמא הא פנים חדשות יבאו לה כשתטמא דאז תהי' מתה ועתה היא חי' לכל דברי' ואין לתרץ דהכא בנבלה גם בעת שתטמא תטמא משום אוכל דהא אם אין ראוי לגר אין קרוי' נבלה וא"כ לא הוי פנים חדשות, אבל באבר מן החי נימא דאין צריכין לדין דראוי' לגר, אכן הלא קיי"ל דעד שתפסול מלאכול לכלב ואין צריכין לדין שתהי' ראוי' לגר, ועוד לכאורה אם נימא דצריכה בשר א"כ אפשר דגם באבר מן החי בעינן ראוי לגר לענין אכילה, אף דאבר מן החי אסור לגר אבל מה דבעינן שלא יהי' נסרח בזה גם באבר מן החי בעינן:

ועוד הא מוכח מהרמב"ם דאף אם אין דמיון כלל ג"כ מיקרי שיהי' עליו דין טומאה חמורה, דהנה הרמב"ם הא כתב דבהמה טהורה ששחטה עכו"ם לישראל וכן בהמה טמאה ששחטה ישראל לעכו"ם כל זמן שהיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה, והקשה הכ"מ בפ"ג מטומאת אוכלין הלכה ד' כיון דבגמ' אמר ר' אסי שונין ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר (ומה דאיתא בגמ' דילן הכשר „מים“ מחק בשיטה מקובצת דאם צריך הכשר מים גם הכשר טומאה צריך) הכשר למה לי' סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקי' הואיל ויכול לגוררו ולהעמידה על פחות מכזית, ופירש"י אמר חזקי' שאני מתניתין דמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ויש לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך, דאע"ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קיי"ל דסתם גמ' קאמר לה עכ"ל הכ"מ, וכונת הכ"מ על הא דמביא הרמב"ם לעיל שאם חישב על חצי כזית נבלת עוף הטהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכל מקום און צריכין הכשר מטעם כיון דאילו מצטרף החצי זית לעוד חצי זית הי' מטמא טומאה חמורה, אכן מזה אין עוד ראי' גמורה דההיא סוגיא פליגא אהא דאמר חזקי' הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית דהכא חזקי' מיירי דעודה מפרכסת ועדנה אינה מטמאה והוא יכול להעמידה על פחות מכזית שלא תבא לטומאה חמורה דתעמוד על פחות מכזית קודם שתמות, אבל בחישב על חצי זית שהי' כבר נבלה והי' עליו טומאה מה שחסר מכזית בשביל זה לא מקרי אין סופו נטמא טומאה חמורה שהרי אפשר לצרף לכזית, וע"כ צריך נפרש הא דאמר הואיל ויכול לגוררו שלא תבא לידי טומאה דהא פריך על הא דאמר ר' אסי דישראל בטמאה צריך הכשר מהא דאמר ר' יוסי דמפני מה אמרו נבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר מפני שסופה לטמא טומאה חמורה והלא גם בנבלת העוף אפשר לעשות שלא יבא לטומאה חמורה היינו שיעמידה על פחות מכזית ע"כ דכונת הגמ' דשאני גבי נבלת עוף טהור שכבר באה לדין זה שאם יאכלנה יטמא אבל במפרכסת כיון דלא מתה עדנה אפשר להעמידה שלא תבא לדין טומאה חמורה וא"כ אפשר דבחצי זית שכבר היתה נבלה אף חזקי' מודה דאין צריכה הכשר וא"כ אין ראי' מדין דחצי זית נבלה שחישב שאין צריכה הכשר לדחות דברי חזקי', אכן יש להוכיח מדין זה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט' ז"ל החותך בשר מאדם חי להאכילו לכלב אם חישב עליו למאכל אדם הרי זה צריך מחשבה ואין צריך הכשר, והקשה הראב"ד ז"ל א"א זה שיבוש שצריך הכשר, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע"כ השיג על רבינו שכתב שאין צריך הכשר ולדעת רבינו יש לומר דרבינו איירי שחתכו להאכילו לכלב ומשו"ה אין צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה דף כ"א אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהו החותך מן האדם החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וקשיא לן מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואר"ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא ולא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאכול אדם טמא עד שיפסול מאכילת כלב ההוא לאסיק טומאה מיני' דכיון דמעיקרא הוי חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסול מאכילת כלב הכא לאחותי' לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע"כ בגמי, ועפ"י הדברים הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפ"ג דעוקצין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקמי בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר וכו' הילכך ע"כ צריך לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא ע"י אדם וזהו שכתב רבינו (מה שכתוב בגרסא שלפנינו בהכ"מ רש"י הוא ט"ס וצריך ולגרוס רבינו) גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך עכ"ד הכ"מ ,והנה שם ברש"י כתב דהגרסא, ורמינהו החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר, אכן גרסת הרמב"ם הא מוכח שגורם צריך מחשבה ואין צריכה הכשר ועכצ"ל כמו שחילק הכ"מ דמתניתין דעוקצין דאיתא החותך מן החי צריך מחשבה והכשר מיירי שלא חתך לכלב אלא לרפואה וכיוצא בה היינו שחתך להיזק או בלי דעת דאין מחשבה כלל וכמו שכתב הרמב"ם שם שבשר הפורש מן החי צריכה מחשבה והכשר אבל הדבר צריך ביאור מאי חילק בין חותך סתם לחותך להאכיל לכלב כיון דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא להעלות לה טומאה, וגם אמאי אין צריך הכשר הא בשר הפורש מן החי אין מטמא טומאה חמורה. ועכצ"ל דאדם בכלל מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה שהרי כשימות יטמא גם בחייו מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה אלא דבחייו אין מועיל מחשבה דאין עומד לאכילה, ומחשבה לאוכל חי לאו מחשבה היא, אכן אם בעת שחותך שאז אפשר לחול מחשבה אז חל הדין דסופו לטמא טומאה חמורה. אך זה הדין דמשום סופו לטמא טומאה חמורה, יטמא בלא הכשר זה דוקא אם בעת שפירש הי' ממין האוכלין וכדאיתא בסוגיא זו דחותך בשר מאבר מן החי דאם חישב בעת שכבר נפרש צריך הכשר אף שהי' מטמא טומאה חמורה והרי חזינן דבגמ' מדמה מה שהו' מטמא טומאה חמורה בעת שהי' הבשר מחובר לאבר מן החי לדין דסופו לטמא טומאה חמורה, ואעפי"כ לא פריך רק אמאי צריך הכשר, אבל על זה שאם חתך ואח"כ חישב צריך הכשר ומחשבה לא פריך, וכן הא פסק הרמב"ם דאם חתך הבשר מן האבר ואח"כ חישב דצריך הכשר כיון דבעת הפרישה מן האבר לא הי' ממין האוכל וא"כ אם נפרש בשר מן החי' בלי מחשבה כלל לא הי' הבשר ממין האוכל ולא חל עליו הדין דסופו לטמא טומאה חמורה שאין בשר מן החי אוכלי אבל בחישב להאכילו לכלב אף שאין מקבל טומאה דהרי לאחותי טומאה בעינן שיהי' ראוי לאדם אעפי"כ מין אוכל הוא דאם מה שאין ראוי לאדם אלא לכלב לאו אוכל הוא אמאי לא נחית טומאה אם נפסל מאכילת אדם, ע"כ דגם אם ראוי לכלב מקרי אוכל רק שאמרה תורה דין בקבלות טומאה דבעינן שיהי' ראוי לאדם משום זה אם בעת שנפרש מן האדם