לבוש מרדכי על זבחים לג

מעשה עץ שימש ומה שאמרו חישב עליו ואחר כך חתכו טמא מוקים לה בשהוכשרו בחבורו אם האבר נטמא וכל זה אליבא דר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא כל זה מן הגמ' אבל הוא תפס התוספתא שמצא עכ"ל הראב"ד, והנה בפרק העור והרוטב דף קכ"ח ע"ב שהביא הכ"מ אמר לי' רבי אסי לר' זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א"ל שאילתא לר' אבא בר ממל וא"ל רא מני ר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה, א"ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמי' ואמרי לי' שאני לר"מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר אמר לי' רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א"ל כששימש מעשה עץ שימש, הרי מפורש כדברי הראב"ד, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על הרמב"ם חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמ' או לא חשש להם, ולכן נראה ני לישב דעת רבינו דיש לומר דס"ל כדא"ל רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו וא"כ אין צריך לאוקמי' כר"מ דכר"ע (צ"ל כר"י) אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ונא הכשר שרץ וכו' ואע"ג דשני לי' רבא ששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא. ולא סמכינן עלה עכ"ל הכ"מ והדברים תמוהים דמאין להרמב"ם לומר דלא כרבא ולומר דרבא בר חנן לא קיבלה, עוד כתב הכ"מ דטעם הרמב"ם משום דקי"ל כעולא דאמר בשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו והנך אמוראי דאוקמא כר"מ לא שמיעא להו דעולא דאמר בשעת פרישה מאביו מקבל טומאה מאביו עכ"ד הכ"מ, ולא ירדתי לסוף דעת מרן הכ"מ דהנה אף לפי דברי עולא דבשעת פרישה מאביו מקבל טומאה מאביו עכ"פ הא בעי הכשר מים שיקבל הבשר טומאה מאביו היינו מהאבר, וא"כ קשה על הרמב"ם איך קאמר דאינו צריך הכשר הא עכ"פ בעי הכשר מים ובלא הכשר הא אין יכול לקבל טומאה והרי בפירוש אמרו בגמ' דמיירי כשהוכשר, ומה שהקשה בתוס' שם בחולין דף קכ"ט ד"ה למה לי הכשר והא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ז"ל תימא אמאי נא פריך למה לאוקמי' כר"מ הא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ עכ"ל התוס', אפשר לתרץ דמה דפריך רבא בר חנן לרבא למה ני הכשר הרי הכל בכלל דפריך למה לאוקמי' כר"מ משום דקשי' טומאת בית הסתרים היא ואין מקבל טומאה ולמה לאוקי כשהוכשר הא היכא דמטמא טומאה חמורה אין צריך לא הכשר טומאה ולא הכשר מים, עכ"פ כששני לו רבא כששימש מעשה עץ שימש ולא הוי הכא דין דמטמא טומאה חמורה בעי הכשר טומאה והכשר מים, א"כ אף אם נימא כעולא דבשעת פרישתו מקבל טומאה מאביו עכ"פ הכשר בעי ואיך כתב הרמב"ם דאין צריך הכשר, ע"כ דסבר הרמב"ם דמקרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו. וזה הא נגד הגמ', ואם הכ"מ מחזיק בתירוצו דרבא שינווא בעלמא הוא דמשני אבל אנן לא ס"ל דמעשה עץ שימש א"כ מה הוסיף הכ"מ בתירוצו דהנהו אמרואי לא שמיעה להו דעולא, כיון דע"כ צריך לומר דמקרי מטמא טומאה חמורה א"כ אין צריך לקבלת טומאה מאביו, ודברי הכ"מ תמוהים מאד

, ונראה לי דהנה האי דקאמר רבא כששימש מעשה עץ שימש זה לא מקריא מטמא טומאה חמורה אגב אביו לכאורה אפשר לומר דכונת הגמ' כיון דהאבר גם בלא בשר מטמא דדין אבר מן החי הוא רק עצמות וגידין א"כ האבר מטמא בלא הבשר, והבשר אין מביא טומאה להאבר א"כ הבשר לא הי' מטמא טומאה חמורה, דהבשר לא הי' בכלל אבר מן החי אך אי אפשר לומר כן שהרי הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות טומאת המת הלכה ג' דטומאת אבר הוא בשר גידים ועצמות, וכן בפ"ד מאבות הטומאה גבי שרץ כתב דאבר הוא בשר גידין ועצמות והנה הכ"מ בפ"ב מהלכות טומאת המת הקשה על הרמב"ם שכתב דאבר הוא בשר גידין ועצמות הא בגמ' דף קכ"ח ר' יוסי הגלילי סבר דאף לשון שיש בו רק בשר בעלמא כיון שאין עושה חליפין מקרי אבר ור"ע סבר דבעינן גידים ועצמות, ורבי סבר דבעינן בשר גידין ועצמות ואמרינן דאיכא בין רבי לר"ע רכובה הנמכרת עם הראש דלרבי אין מטמא ולר"ע מטמא, ולר' יוסי הגלילי בודאי דמטמא רכובה שהרי אין לה חליפין, וא"כ כיון שר"ע נא מצריך בשר אמאי פסק דצריך בשר, ועוד הא ר"ע ור' יוסי הגלילי לגבי רבי הוי תרי לגבי חד ונשאר בצ"ע, אכן לדידי נראה פשוט דהנה התוס' הביאו שיש שני גרסות, יש גרסא בין רבי לר"ע איכא ביניהו בשר, ויש גרסא בין רבי לר"ע איכא ביניהו רכובה, וכתבו התוס' דהגרסא איכא ביניהו רכובה דכן נראה דמשו"ה לא בעי ר"ע בשר דאיכא אבר בבהמה דהיינו רכובה שאין עליו בשר ורבי לא אזל בתר רוב אברים ולא מטמא אפילו ברכובה גופא וריב"א פירש דברכובה לא פליגי כיון שנבראת כך בלא בשר לא גרע משאר אברים, ולדידי הדברים תמוהים מאד נהי דעור הרכובה לא הוי בשר דמוקמינן דמתניתין דאלו שעורותיהן כבשרן יחידאה היא, אבל עכ"פ הא יש ברכובה מוח ומות הוא אקרי בשר שהרי נמנין על מוח שבראש, והא דאין נמנין על מוח שבקוליה משום דאסור לשבור העצם וא"כ הרי רכובה יש בה בשר גידים ועצמות:

ולכאורה צריך לגרוס איכא ביניהו בשר היינו דלר"ע אין צריך בשר דמקרי אבר אף בלא בשר ולרבי לא נקרא אבר אלא א"כ יש בו בשר, עכ"פ בין להאי לישנא בין להאי לישנא לר"ע אין צריך כלל בשר וא"כ מתניתין רפ"ק דכלים דאם אין על האבר בשר כראוי אין מטמא משום אבר איתא כרבי דבעינן דוקא בשר וא"כ סתם מתניתין כרבי וא"כ בעינן לפסוק כסתם, וכן מוכח מסוגיא דחולין דף קכ"ה דבעינן דוקא שיש עליו בשר כראוי ואם חסר הבשר תליא אם מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, הרי דסוגית הגמ' ס"ל דבעינן דוקא בשר, והאי דינא דבעינן דוקא שיעלה ארוכה מבחוץ היינו מטעם דאם אין מעלה א"כ אין עליו בשר כראוי וא"כ דברי הרמב"ם לפסוק דאם אין בשר עם האבר לא מקרי אבר מוכיחים מסוגית הגמ' דהלכה כסתם מתניתין דבעי גם בשר, לפי זה עכצ"ל הא דאמר כששימש מעשה עץ, כפירוש התוס' דהכונה דמתחילה מה שהי' מטמא טומאה חמורה הי' מטעם אבר מן החי ועתה כשנחתך כבר נשתנה ואיננו אבר מן החי וכן פירש רש"י ז"ל שנחשב ונמנה הגידין והעצמות לעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד אוכל ופנים חדשות בא לכאן ולא דמי לנבלות עוף טהור שהיא מטמא אדם ע"י אכילה עכ"ל רש"י ולפי זה קשה א"כ איך פסק הרמב"ם בפרק ג' מטומאת אוכלין דישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ושחט בה שנים או רוב שנים הרי זו מטמאה טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת ואין צריכה מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת עכו"ם ואין לך מחשבה גדולה מזו ואינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאה חמורה עכ"ד הרמב"ם, ולפי זה יקשה הא מפרכסת הרי היא כחי לכל דברי' וסופה לטמא טומאה חמורה כשתמות וא"כ הרי חזינן דמיתה הוי שינוי ובודאי דמיתה מקרי פנים חדשות בא לכאן, וא"כ הרי מה שתטמא אח"כ הרי זה יהי' בעת שהיא מתה, עתה הרי היא חי', והרי בגמ' מדמה דין דסופה לטמא