לבוש מרדכי על זבחים לב

עצה שיחתוך הטמא מעט מעט וכמו שכתבו בתוס' מנחות דף כ"ד ד"ה ועשאו, משו"ה הקושיא רק אם נימא כרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי א"כ תיכף כשיצא הרגל לחוץ נטמא וטימא הבשר, אכן התירוץ דהרמב"ם לא סבר כותי' דרבינא אפשר דנכון הוא, אכן הלחם משנה הכריח זה דהרמב"ם לא סבר כותי' דרבינא, מדכתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פ"ט אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם ולרבינא אוקמוה בגמ' דפרק כיצד צולין דלית בי' כזית ולמ"ד כביצה דלית בי' כביצה, וכל כי האי הי' לרבינו ז"ל לפרש ולא פירש אלא כתב משנה כצורתה משמע דלית לי' לרבינא, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל ואני תמיה על הרב דמאי דאוקימתי' דלית בי' כזית הוא לפי הס"ד דגזרו טומאה על היוצא אך לפי האמת דקי"ל דאינו מטמא מתניתין דאבר שיצא מקצתו איתא כפשטה ומיירי אף אם יש בו כביצה עכ"ל המשנה למלך, והמשנה למלך לטעמי' דס"ל דקי"ל דלא גזרו טומאה על היוצא, אבל לפי מה שביארנו דהרמב"ם ס"ל דגזרו טומאה על היוצא א"כ משמע כדברי הלח"מ דראי' מדלא כתב הרמב"ם דמיירי דלית בי' כביצה משמע דלא פסק כרבינא ואף דמסקנת הגמ' דעל פסח לא גזרו משום יוצא, אכן הא שם במתניתין מסיק ובמוקדשין קוצץ ויורד וכן הרמב"ם שם הא מיירי באבר של מוקדשין והתם הא גזרו ביוצא, וא"כ משמע דלא ס"ל כרבינא אכן אין הכרח כל כך דהרי עכ"פ הי' להרמב"ם לפרש דכיצד הוא עושה חותך בשר שיוצא פחות מכביצה ומשליך דאל"כ הא נטמא בשעת הפרישה, ואף אם נימא כתוס' דמועל בניתז בכל כחו גם כן הי' להרמב"ם לפרש וע"כ צ"ל דלא נחית הרמב"ם לשנות דיני טומאה, היינו איך להנצל מהטומאה, א"כ גם אם סבר כרבינא לא קשה דמיירי דלית בי' כביצה, ולא ביאר הרמב"ם משום דלא מיירי בדיני איך ניצל מן הטומאה וא"כ אין הוכחה דהרמב"ם לא סבירא לי' כרבינא, וגם בטעמא שכתבו דהרמב"ם פסק דלא כרבינא יש לדון דטעמא דכתב הכ"מ משום דסתמא דשמעתא דזבחים גבי היא בפנים ורגלה בחוץ דלא כרבינא הנה הא התם לא הוי סתמא דגמ' אלא ר' אמי אמר ר' אלעזר, וא"כ הלא רבינא בתרא הוא וצריכין לפסוק כרבינא, והא דמביא הגמ' דברי ר"א אף אם נימא דהדין דלא כר"א דהרי מיירי בקדשי קדשים, וק"ק פוסל יציאה ומטמא אכן הא נ"מ לענין אם זרק הדם, וגם נ"מ אם מה שבחוץ לא הוי כזית בשר, והעצם כיון דאותו המעט אין בשר ואין כזית בשר לא הוי שימוש נותר, אבל הרמב"ם שכתב רגלה בחוץ והרגל הא אית בי' כזית, א"כ שפיר הקשה הראב"ד דיטמא משום יוצא ויטמא לכל הבשר, ומה שכתב המשנה למלך דמשו"ה הלכה דלא כרבינא, משום דהסוגיא בהעור והרוטב דאמרינן החותך בשר מאבר מן החי דמוקי לה כר"מ דאמר דטומאת בית הסתרים מטמא איתא דלא כרבינא, הנה אף אם נימא דנא כרבינא הא קשה אמאי לא משני דבשעת פרישת החתיכת בשר מן האבר מקבל טומאה והתוס' בחולין ע"ב ובמנחות דף כ"ד תירצו דמיירי (היינו דבעי לאוקי) אפילו בנתזין בכל כחן ובסכין רחבה, אכן הרשב"א כתב כגון שלא נשאר עליו בשר ושוב אין לו דין דאבר מן החי והקשה המשנה למלך בפכ"ג מהלכות כלים ז"ל ודבריו תמוהים בעיני דתירוץ זה לא מהני אלא לקושי' דאמאי לא אמרינן בשעת פרישתן מקבלות טומאה אבל לרבינא דאחר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי מה ויושיענו מה שלא נשאר בשר והלא אף בשלא חתכה טמא וכאיתא בפרק המקשה עכ"ל, אכן אפשר לומר סברת הרשב"א דעד כאן לא קאמר רבינא דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, וקאמר בגמ' משום דעומד לחתיכה היינו דוקא אם היו חותכים היו מקבלים טומאה מנגיעתם זה בזה חשבינן להו כמחולקין לענין זה, אבל אם הי' חותכים לא הי' מקבלין טומאה זה מזה, אי אפשר לומר שעתה בעת שמחוברים יטמאו מחמת דעומדים לחלק, וא"כ בבשר שעל אבר מן החי, כיון שאם יחתכו אז יהי' האבר טהור מטומאתו שהרי אין בו בשר כדי להעלות ארוכה, א"כ אי אפשר לומר שבשעת חיבורו יטמאו משום שעומד לחלק אבל לר"מ הבשר בעצמו בעת שיש עליו דין אבר מן החי הוא מקבל טומאת אוכל כמו שלשה על שלשה שנחלק ודוק. ולפי זה גם מסוגיא דהעור והרוטב אין להוכיח דאין הלכה כרבינא

פסקא ב' אכן נראה לי דאף אם נימא דהרמב"ם סובר כרבינא יש לתרץ קושית הראב"ד, דהנה בחולין דף ב' הכל שוחטין ושחיטתן כשרה פריך הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד ומשני אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין וכו' ובמוקדשים לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי שלא נגעתי שחיטתו כשרה וכתב הגרי"פ בהגהתו ז"ל לאו דוקא דהא עזרה ר"ה היא וספיקו טהור, תוס' נדה ה' ד"ה ואם אפשר וכו' עכ"ל ההגהה, והנה אין כונת התוס' דאין צריך לומר כלל שהרי מסיק וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אהייא וכו' אלא אטמא במוקדשים בברי לי סגי דליתי' קמן דנישיילי', ע"כ, הרי דאם לא ראוהו אחרים ואיננו קמן אז הבשר אסור שמא נגע, ועכצ"ל דכונת התוס' ובודאי כן כונת הגרי"ף דאין צריך לומר ברי שלא נגעתי אלא כיון דטעם הספק אף שעזרה ר"ה, אעפי"כ טומאה מספק משום דרוב פעמים לא יכול ליזהר מליגע, א"כ צריך השוחט לומר שהו' באופן שהוא ספק השקול לו אם נגע או לא, ואין צריך לומר שברי שלא נגע רק צריך לומר שלא הי' באופן שרוב הוא שנגע עכ"פ זה מוכח מגמ' דאם לא אמר כלום טמא מספק לפי דברי התוס' מטעם דרוב פעמים לא יכול ליזהר מליגע, ולפי דברינו למעלה דספק טומאת בשר קדשים ביש בו דעת לשאול בעינן, ודאי טהור יאכל בשר, וא"כ קשה על הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין דטמא לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר ואם עבר ושחט הזבח כשר, ולא זכר כלל דבעינן דוקא שיאמר ברי לי שלא נגעתי או שאחרים רואים אותו, אבל בלא זה הבשר פסול כדמוכח בגמ', והתימא שלא העירו בזה מפרשי הרמב"ם ונראה לי דהנה התוס' בחולין שם ד"ה ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר כתבו ז"ל אע"ג דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' חיישינן שמא יגע אחר פירכוס, א"כ דוקא לענין העמדה והערכה היא כחי' אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלות טומאה דחשיב אוכל כדאמר בהעור והרוטב לקמן השוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עכ"ל התוס', והנה לכאורה התוס' מספקי אי מפרכסת מקבלות טומאה, ולכאורה הא מפורש לקמן דף קכ"א אמר ר' אסי שונין ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר (ומה דאיתא בגמ' הכשר מים מחק השיטה מקובצת והדין עמו כיון דבעינן הכשר מים בעינן גם הכשר טומאה שיגע בטומאה) עכ"פ הא מוכח דמפרכסת מקבלות טומאה אם נגעה בטומאה, והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ג' מטומאת אוכלין הלכה ה' ז"ל החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואחר כך חושב עליו צריך הכשר חושב עליו ואח"כ חתכו אינו צריך הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה כנבלה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א טעה בכל זה שאין סופו לטמא טומאה חמורה אעפ"י שעל גב אביו הי' מטמא כששימש