לבוש מרדכי על זבחים לא

מחט שנמצא בבשר ומשקין מאן דכר שמי' ועוד קשה לדברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות טומאת אוכלין דמשקה בית מטבחיא הלכה שאין מקבל טומאה אף למ"ד משקה מקבל טומאה וא"כ דילמא סבר ר"ע דמשקה בית מטבחיא אין מטמא ואפשר לפי המסקנא דסובר דמיירי בפרה של זבחי שלמים שהעבירה בנהר ומשקה טופח עליהן משו"ה פריך דילמא נגע הסכין במשקה טופח, אכן לפי זה יקשה קושיתנו הראשונה הא משקין לא נזכר במשנה וא"כ נימא במקום השחיטה לא הי' משקה ועוד אם ספק אם הי' שם משקה א"כ הוי ספק טומאה בר"ה, ועוד אם הקושי' כיון דהעבירה בנהר ומשקה טופח עלי' א"כ מאי משני רבנן הנח לטומאת סכין דאפילו בחולין נמי לא מטמא האי סכין דנגע במאי הא סכין נגע במשקין שנגע בבשר והוי הסכין כלי שנטמא במשקין ואם רבא בא לתרץ דמיירי שאין כאן משקין דלא כמו שהי' סובר בתחלה, א"כ עוקר התירוץ חסר מן הספר שהי' לרבא לומר אלא אמר רבא הב"ע דאין כאן משקין בבית השחיטה

אכן לפי דברינו מיושב דהנה היכא דגזרו רבנן טומאה במקדש ממילא אף ספק, טמא. וטומאת בשר אם הוי ספק טומאה אף בר"ה טמא מן התורה שהרי כתיב טהור ודאי הוא דיאכל אבל לא ספק, אכן אם הספק במה שאינו בשר ולא בגוף האדם הוי דינו ככל הטומאות שספק טהור, וממילא אינו מטמא קדשים והנה דבר שנולד בו ספק בודאי און זה משמרת אכן אף שכתוב בקרא משמרת ובעיא לשמור קדשים ואף כלי קדשים מספק טומאה ואף בר"ה החיוב לשמור מספק טומאה, אבל אם לא שמר לא נפסל בשביל זה דהרי היסח הדעת הוא פסול משום טומאה, ובר"ה הא ספק טומאה טהור, א"כ אף אם הסיח דעתו משמירת כלים הטהורים לקדשים טהור מן התורה, אכן רבנן גזרו על כלים שהסיח דעתו מהם דמדרבנן כלים שהסיח דעתו טמאים לקדשים ומפני זה הכלל אמרינן בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש ודינא דאין אדם משמר ביד חברו דאיתא בחגיגה דף כ' והתם הא מיירי אף בר"ה אף דהוי ספק טומאה בר"ה אעפי"כ גזרו רבנן דבעינן משמרת בכלים הטהורים לקדש ואם חסר משמרת אף בר"ה טמא, ועיין ברמב"ם בפרק י"ח מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' שכתב ז"ל הניח כלי או שכחו בר"ה ואעפ"י שעבר הלילה טהור וכו' ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד מפני דבר שאינו מצוי תמיד לא גזרו עליו, ע"כ, הרי דנתן טעם מפני מה לא אסרו, ולכאורה הא אדרבה צריך טעם מפני מה אסרו, אלא דכיון דגזרו רבנן דבעינן שיהא שמור א"כ אף בר"ה טמא מספק, ולפי זה הא דקאמר זכינו שאין טומאת ידים במקדש ההוכחה דרבנן לא גזרו כלל על טומאות הידים במקדש, א"כ אף אם הי' הספק שמא נגע אף בהבשר היו טמא מספק דבמקדש כל ספק דרבנן טמא, אף בידים, אם היו גוזרין שיהי' להידים דין משמרת ומטעם משום שהידים עסקניות ושמא נגעו טמאין הידים אף ספק הי' טמא במקדש, ע"כ דטומאת הידים לא גזרו כלל במקדש, ופריך אח"כ ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ואמר רב ידים קודם גזירת כלים נשנו, פירוש דרב לטעמי' דס"ל דהבמ"ע כגון שהי' מחט טמא מת והכירה בבשר וכיון דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל א"כ אם הי' נוגע הסכין בהמחט הי' נטמא וזה לשון רש"י ונימא נמי זכינו שאין טומאת כלים במקדש מדרבנן בדבר דאין מטמא מן התורה דאילו בחולין גזור רבנן טומאה ואע"ג דמדאורייתא טהור כדתנן גבי י"ח דבר והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין והכא קתני והסכין טהור עכ"ל רש"י, וכונת רש"י דקושית הגמ' זכינו שרבנן במקדש לא גזרו טומאות דרבנן שגזרו על הכלים, שאילו הי' במקדש חלין גזירות דרבנן כמו שהתחילו לגזור בי"ח דבר גזירות על טהרת הכלים והי' הגזירה חלה גם על כלים שבמקדש, א"כ אחר כשגזרו לגבי קודש דבעינן דוקא משמרת שיהי' שמור הי' הדין היכא שספק אם נטמא אף שהספק בר"ה הי' הכלי טמא במקדש שהרי מדרבנן בעינן משמרת גבי כלים והיכא שנולד ספק לא הוי משמרת, וא"כ הי' טמא הסכין שמא נגע במחט, ומשו"ה אליבא דרב מוכח דכל הגזירות שגזרו רבנן על כלים לא גזרו במקדש משום דתחלת גזירה שהיתה על טהרת כלים כמו הכלים שנטמאו במשקין לא גזרו אז במקדש כמו דלא גזרו על טהרת הידים, ומאז כל הגזירות שגזרו על כלים מדרבנן לא גזרו במקדש, ומן התורה דוקא טומאת בשר בעינן שיהי' ודאי טהור וכן טומאת גברי אבל טומאת כלים ספק ר"ה טהור, והא דלא קאמר זכינו שאין טומאת כלים במקדש משום דידים קודם גזירת כלים הי' והזכיר דבר הראשון אבל גם טומאת כלים בכלל דלא גזרו במקדש, אכן רבא סובר דלא איירי במחט טמא מת אלא במחט סתם דלטומאת מת לא חיישינן דלא שכיחא אבל במקדש גזרו על טומאת כלים, ורק על טומאת ידים לא גזרו במקדש, עכ"פ במקדש היכא דהוי ספק בטומאת בשר אף בספיקא דרבנן טמא מספק, וביוצא דספק אם גזרו רבנן טמא מספק טומאת הבשר, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד הא כאן שיצא הרגל לחוץ נטמא משום טומאת יוצא, וא"כ לרבינא דס"ל חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ולא הוי טומאת בית הסתרים נטמא כל הבשר

אכן לכאורה. גם בלא דין דרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו יש להקשות כיון דקי"ל בשעת פרישתן מאביהן מקבלי טומאה מאביהן א"כ בשעה שיחתכו יקבל הבשר טומאה מהרגל ולתרץ דמחתך בכל כחו, הנה פשטות דברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלים הלכה ט' שכתב אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנו שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבשעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע הרי דלא חילק הרמב"ם ואף בנתזין בכל כחו מקבל טומאה מן הבגד בשעת פרישתו שהרי כתב הרמב"ם וקרע ממנו, דבשלמא למאן דס"ל דבניתזין בכל כחן אין מקבל טומאה מאביו, לא קשה מהמשנה דהרי במשנה הגירסא שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שעל זה הקשה ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע וכו' ועל זה אמר עולא ל"ש אלא שלשה שנחלק אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וא"כ הא דנחלק אפשר לפרש שחתך בנחת בסכין ולא הי' ניתז בכל כחן אבל קריעה הא לכאורה כשקורעין הוא בכח, וא"כ הרמב"ם שכתב שקרע שלש אצבעות פשטות הדברים מראין דאף אם קרע בכח בשעת הפרישה מקבל טומאה, ודוחק לחלק בין קרע בכל כח לקרע סתם, ואם נימא דס"ל להרמב"ם דאף דניתז בכל כח בשעת פרישה מקבל טומאה לא וקשה עליו מה שכתב בפרק י"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד בהממחק את הכרישה דאם ניתז המים בכל כחן לא הוכשרה, התם הא מקודם שיצאו לא הכשירו ובשעת פרישתן אין מכשירן, וכן באבר המדולדל כיון דקודם הפרישה אין בהן טומאה בשעת הפרישה דאז נטמא אין מטמאין וכמו שכתבו בתוס' חולין בדף ע"ג בד"ה בשעת פרישתן אבל היכא דאף קודם הפרישה יש טומאה ורק אין מטמאין משום טומאת בית הסתרים בכה"ג אף בנתזין בכל כחן. משמע דסובר הרמב"ם דבשעת פרישה מטמא, וא"כ לכאורה יקשה אף אם נימא דאין הלכה כרבינא נימא בשעת הפרישה מן הרגל יטמא הבשר. אכן זה אפשר לתרץ דיש