לבוש מרדכי על זבחים ל

סימן ז סוגיא דחותך עד שמגיע לעצם

דף כ"ו חתך ואח"כ קבל (היכא דרגלה בחוץ) כשרה וכו' חותך באבר עד שמגיע לעצם וכו' שמעת מינה בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דם פסול דילמא בקדשי קדשים, כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ו ז"ל שחטה והיא כונה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ חותך הבשר עד שמגיע לעצם ואח"כ מקבל הדם. ואם קיבל ואח"כ חתך פסול מפניו שמנונית הבשר שבחוץ עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים בין לפני קבלה בין לאחר קבלה נפסל, ולענין טומאה בפרק כיצד צולין בעיא ולא איפשטא הילכך טמוי נמי מיטמי לי' למה שבפנים דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ורבינא דהוא בתרא הכי ס"ל במס' חולין בפרק בהמה המקשה ושמעתא דזבחים דלא כרבינא הוא ולא חייש לטומאה וכו' עכ"ל הראב"ד וכתב ע"ז הכ"מ די"ל דסבר רבונו דבעיא דכיצד צולין כיון דלא אפשיטא נקטינן לקולא כיון דרבנן הוא עכ"ל, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל והנה דברי מרן פשוטים הם שכן כתב רבינו בפי"ח מהלכות אבות הטומאה הלכה ה' דבעיא זו דכיצד צולין נקטינן לקולא משום דמידי דרבנן ותמהני מהראב"ד איך השיג לרבינו מאחר שהוא כתב בפירוש דנקטינן לקולא, ואם הראב"ד סובר דמשום חומרא דקדשים נקטינן לחומרא הי' לו להשיגו בפ"ח מהלכות אבות הטומאה עכ"ל אכן דברי המשנה למלך תמוהים שהרי כתב הרמב"ם שם בפ"ח הלכה ה' ז"ל בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אונו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר, הרי דדקדק הרמב"ם דדוקא טומאת הידים טהור משום שקי"ל ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור אבל הבשר כיון שהוא ספק אסור דספק טומאת בשר טמא, ומשו"ה כתב דבשר פסח שיצא חוץ לבית הרי הוא טהור בני חבורה זריזין הן. אבל אם לא הי' הטעם הי' הספק אסור ואף דהמשנה למלך שם דחק לתרץ זה אף אם ספק טומאה טהור, לא משמע כן דהרי הרמב"ם כתב רק דטומאת הידים טהור שאין ספיקו בקדש דהרי במקדש לא גזרו כלל על טומאת הידים אף לקדשים, וכמו שכתב הרמב"ם שם בהלכה ו' ז"נ אין טומאת ידים במקדש שבשעה שגזרו טומאה על הידים לא גזרו במקדש אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהם בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן, וא"כ גזירת טומאת הידים שחוץ למקדש גזרו דוקא בודאי אבל לא בספק וס"ל דגם ספיקא דדינא טהור בטומאת הידים אבל טומאות שבבשר כיון דכתיב בקרא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דאוכל בשר הא ספק טהור לא יאכל, א"כ ספק טמא אסור מדאורייתא. א"כ אף ספק דרבנן אסור בקדשים דאימתי אמרינן ספק דרבנן לקולא בכל האיסורין דלהרמב"ם ספק מן התורה מותר אף דרבנן גזרו אבל בספק לא גזרו, אבל בספק טומאת בשר כיון דבאיסורי טומאה מן התורה מדאורייתא אסור, בספק טומאה דרבנן היכא דהספק בהבשר ם ספיקא דרבנן אסור, משו"ה טומאת יוצא בהבשר כיון שמדרבנן הוי ספק טומאה ספיקא לחומרא

ועפ"י דברינו יש לישב קושית התוס' בחולין דף ב' דאיתא התם דטמא לא ושחוט במוקדשין שמא ונגע בבשר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשר. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ופריך בגמ' בברי לי סגי ומשני דליתי' קמן דנישילי' והקשה בתוס' והא עזרה רה"ר הוא כדאמר בפ"ק דפסחים והי' לנו לטהר מספק, אכן לדברינו לא קשה דהנה שם בסוטה דף הנ"ל איתא אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לשאל ואין בו דעת לשאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל ודאי טהור הוא דאוכל בשר הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל אלא ש"מ כאן שוש בו דעת לשאל כאן שאין בו דעת לשאל ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למגמר מסוטה, דאי מדרב הוה אמינא בין ברה"ר בין ברה"י איצטריך למגמר מסוטה. ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא ע"כ, לפי זה ספקא דאין בו דעת לשאל דטהרה התורה אף בקדשים ילפינן מק"ו לשארי טומאות, אבל ספק ר"ה דאילו לא הוי כתיב בסוטה הוי אמרינן בכל התורה לקולא. דהרי קי"ל ספק לקולא רק דילפינן מסוטה לטמא אמרינן דלא ילפינן מסוטה ספק ר"ה, אבל ספק יש בו דעת לשאל בקדשים דבגופו כתיב. דדוקא ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא, בזה אף ספק ר"ה אסור דהרי לא נוכל למילף מסוטה ומשארי איסורים לקדשים דהתם הספק מותר ובקדשים ספק טומאה לא יאכל, ואף דילפינן מקדשים דלא בעינן דעת נוגע ומגיע היינו כיון דילפינן דבקדשים ג"כ ספק דבר שאין בו דעת נשאול התורה התורה א"כ גילוי מילתא הוא דאף אם איכא דעת מי שנגע בו הטומאה הוי ג"כ יש בו דעת לשאול וגילוי מילתא הוא, אבל היתר ספק טומאה בר"ה דיסודו הוא מטעם דכל הספיקות מדבריהן, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות אבות הטומאה בקדשים דגלי רחמנא דדוקא ודאי טהור הוא דיאכל אף בר"ה. לא הוי ודאי טהור וספק ר"ה אם הספק בגברא או בבשר לא יאכל, ועפי"ז אפשר לישב סוגית הגמ' בפסחים דף י"ט דאיתא תנן התם על מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא נמצאת בפרש הכל טהור אמר ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש, ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש אמר ר' יהודה אמר רב ואיתימא ר' יוסי ב"ר חנינא ידים קודם גזירת כלים נשנו אמר רבא והא תרויהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים והטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין אנא אמר רבא הנח לטומאת סכין דאפילו בחולין נמי לא מטמא האי סכין דנגע במאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל מטמא כלי ואלא דנגע במחט והא אין כלי מטמא כלי, האי מחט מאי עבידתי' אי נימא ספק מחט וכו' אמר ר' יהודה אמר רב כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר ר' יוסי ב"ל אבין אמר כגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלם וכו' ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אדם וכלים נמי לטמא אמר רב אשי זאת אומרת עזרה ר"ה היא והוי לי' ספק טומאה בר"ה וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ע"כ, והנה האי סוגיא תמוה מאד דקאמר שאין טומאת ידים במקדש והקשה בתוס' ממאי הי' נטמא ותרצו בתוס' כשגזרו על הידים גזרו אז אף על הידים שנגעו בראשון וידים שנגעו במחט יש בהן דין דטומאת הידים, וקשה הא ספק ידים טהורין והכא הוו ספק אם נגעו הידים במחט וספק טומאת הידים הא טהור ועוד כיון דעזרה ר"ה א"כ אם יש ספק אם נטמא הידים הוי ספק טומאה בר"ה ועוד הא דקאמר ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש והקשה ג"כ בתוס' ממה הי' לכלים לטמא ותירצו דהי' להן לטמא מחמת משקין ור"ע לטעמי' דטומאת משקין מן התורה וא"כ גם משקי בית מטבחיא טמאין, וקשה מאין הי' סובר בתחלה דמיירי שיש משקין להקשות ונימא שאין גזרת כלים הלא במתניתין קתני