לבוש מרדכי על זבחים כט

מותר כיון שלא פירש לחוץ א"כ לדידי' אמאי אסור גבי השובר מפרקתה לאכול בשר תי אף שהחשש שלא יצא הדם, הא הוי רק פירש ממקום למקום, אכן לדברינו אפשר לומר דהרא"ש ס"ל דדם האברים אסרה תורה בעת שיצא הדם אבל דם הנפש שאסרה התורה לאכול הנפש הדם הזה אסור אף שלא פירש, וא"כ השובר מפרקתה הלא שם אינו יוצא דם הנפש ודם הנפש אסור בכל מקום אף אם מובלע באברים ואולי זה כונת הש"ך ביו"ד סימן ע"ו שכתב פורש מחיים שאני, ואין כונתו דפירש מחיים יש לו דין אחרי מפירש ממקום למקום לאח"כ, אלא כונתו דשם נבלע שהי' יוצא לאחר שחיטה שזה הוי דם הנפש וכן בשרא דאסמיק היינו שהכו את הבהמה ועי"ז נבלע הדם. הדם הוא דם הנפש, שהוא אסור אף אם הוא באברים, והרא"ש לא ס"ל כהרמב"ם שתלוי זה בזה, היינו אם נימא דם המובלע באברים דם הוא, לגבי דם הנפש, אז יהי' אסור גם דם האברים, הרא"ש סבור דדם האברים אסור דוקא פירש לחוץ אבל דם הנפש דאיסורו משום נפש, אף אם לא פירש אסור

והנה ישבנו קושית התוס', על הרמב"ם דס"ל דדם האברים שלא פירש אסור לאכול. מהא דמועיל חליטה בחומץ, דהרמב"ם יש לו דרך אחר, בטעמא דחליטה בחומץ אכן עוד יקשה מהא דאמר שמואל ככר שחתך עלי' בשר אסור לאוכלה הרי דלשמואל עוד דם בהחתיכה ואעפי"כ מותר לאוכלה, והקושיא הזאת היא גם על הרמב"ם, שהוא כתב דלאכול בשר צריך מליחה יפה ואח"כ מותר לאוכלה חיל אך לבשל בעי דוקא שיזרקנה לתוך רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא הרי דאף שמלחו יפה עדנה נשאר דם בהחתיכה וא"כ איך מותר לאכול חי, הא עדנה נשאר דם בהחתיכה אולם נראה לי דבאמת יש להקשות זה לכולי עלמא כיון דשמואל ס"ל דככר שחתכו עלי' בשר אסור לאוכלה. הרי דלשמואל עוד נשאר דם בהחתיכה והוא ודאי פירש ממקום למקום, דהרי הצלי מעורר הדם לצאת וא"כ ע"כ דסובר שמואל דדם שפירש ממקום למקום אין אסור עדנה משום דם וא"כ איך אמר שמואל משום ר' חייא דהשובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול ממנה, ומספקא לגמ', דאף לדידי' בעצמו אסור. והא הדם הוי רק פירש ממקום למקום, ובשלמא אליבא דהרא"ש חלקנו בין דם הנפש לדם האברים. אבל הא כל הפוסקים שלא חילקו בזה איך יתרצו משמואל אדשמואל, לכן נראה לי, דהנה רבא הוה אכיל לי' וקרו לי' חמר בשרא, הרי דהדם היוצא אחר צלי' יש לו טעם בשר לא טעם דם. דהדם הנשאר הוא כבר כבדי שאין יוצא בצלי', וטעמו כטעם בשרא אלא דשמואל ס"ל דאף דטעמו כטעם בשרא, עדנה דם הוא, וכיון דטעמו כטעם בשרא, והוא עם בשר מין בשאינו מינו, דאסור דוקא בנותן טעם. אבל אם אין נותן טעם מותר א"כ כל זמן שהדם בהבשר. מותר לאכול הבשר דהדם שנשאר באחרונה, שאין יוצא ע"י צלי', אין אוסר הבשר, שאין נותן בו טעם אבל אם חתכו על הככר, דטעם הדם אף אם הוא טעם בשרא, טעם אחר הוא מטעם הככר, משו"ה אסור הככר לאכול, דיהיב בי' טעמא אכן רבא ס"ל דכל מה שנשאר אחר צלי' איננו כלל דם, אלא בשרא. וחשש הרמב"ם דילמא מליחה אין מועיל כמו צלי', ואפשר שנשאר עוד דם. שאף לרבא אף שיש לו טעם בשרא, עדנה דם הוא, משו"ה פסק דאף אם מלחו יפה, ומותר לאכלו חי, משום דהדם יש לו טעם בשר. ואיננו נותן טעם בבשר. אבל בהמים הוא יתן טעם משו"ה הצריך לזרקו, לתוך רותחין שיתלבן, וכיון שמתלבן מותר, כשיטתו דכל דם האברים שנתלבן מותר, דיצא מתורת דם ואפשר לומר ולישב דברי הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהלכות פסולי אמוקדשין הלכה ט"ו, שכתב הרמב"ם ז"ל שחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ. כו' ובקדשים קלים אין צריך לחתוך. אלא מחזיר רגלה לפנים, ומקבל שבשר קדשים קלים. שיצא סודם זריקה כשר ע"כ, והקשה הראב"ד אפילו אחר זריקה אעפ"י שיצא חוץ לעזרה, שהרי נאכל בכל העיר, עכ"ל ועיין שם בכ"מ שתירץ דמיירי חוץ לירושלם. וכבר הקשה ע"ז הלח"מ, ותמה ע"ז למה לן לתרץ על קושית הראב"ד. דמאי קושי' היא זו. הא הרמב"ם לרבותא נקט קודם זריקה. דאף לריש לקיש אסור משום דעדנה לא הגיע זמנה לצאת. אנן סבירא לן כר' יוחנן, דאף אם יצא קודם זריקה, כשר משום דסופה לצאת, ולדעתי הראב"ד הקשה קושי' עצומה. על הרמב"ם. דלמה כתב הרמב"ם דמחזיר רגלה לפנים, למה צריך להחזיר רגלה, ולעכב הקבלה יקבל הדם ואח"כ יחזיר הרגל, דאף אם החזיר הרגל, לאחר זריקה כשר שהרי הדם אסור רק משום שמנונית. ולדעתי מה שאמרו בגמ' דילמא משום שמנונית אין הפירוש דהאיסור שמנונית של הרגל שיתערב בהדם, אלא דהכונה בגמ', דאף אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא. יש לו דין שמנונית. ונאסר ביוצא משום שמנונית בקדשי קדשים ואח"כ כשיוצא אמרה התורה דהאי שמנונית כשיוצא נעשה דם איסור יוצא לא אזל מיני', וכל זה בקדשי קדשים אבל בקדשי קלים דאין בשמנוניתה איסור יוצא למה הצריך הרמב"ם שיחזיר רגלה ואח"כ יקבל' יקבל ואח"כ יחזיר רגלה אכן לדברינו אזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו, דהנה ביארנו דבשעת שחיטה יוצא דם הנפש דרך האברים והנה הרמב"ם הא פסק דספק הוא אם דם המובלע באברים דם הוא או לא. והנה אם נימא דדם המובלע באברים דם הוא. א"כ הרגל שהחזירו כבר יש בו דם שנאסר משום יוצא ולכאורה איך כשר בקדשים קלים, הא הדם פסול הוא, דדם אף בקדשים קלים נפסל ביוצא. אכן כיון דמה שנתערב דם פסולין בדם כשר אסור לזרוק הוא רק מדרבנן כמו דאיתא לקמן בכל הזבחים. משום דילמא יהי' רוב, א"כ האיסור בנתערב דם פסולין הוא מדרבנן והוא ספק מדרבנן, דדילמא דם המובלע באברים לאו דם הוא. משו"ה בקדשים קלים אין צריך לחתוך דכיון דכבר יצא אבל לכתחילה כיון דכל דם הנפש יוצא דרך האברים. א"כ הרי סובב הדם בכל הגוף, א"כ כל זמן שרגלה בחוץ מסבב דם הנפש דרך הרגל ומערב דם פסול הזה בדם הכשר ואף שהוא ספק אסור לכתחילה, להביא הקדשים האלו לבית הפסול, משו"ה הצריך הרמב"ם להחזיר הרגל לפנים קודם קבלה דהרמב"ם לטועמי' דהאי בעיא אם דם המובלע באברים דם הוא או לאו, נשאר בספק דמשו"ה השובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול באומצא משום דילמא דם המובלע באברים דם הוא וכדס"ל דאסור לאכול בשר חי בלי מליחה, אכן הראב"ד לטעמי' דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה דס"ל דם המובלע באברים לאו דם הוא וס"ל דטעם השובר מפרקתה של בהמה דאסור משום טעמים אחרים דכיון שנתעורר הדם והוא דם הנפש שנצרר אינו יוצא אלא בחיתוך, וכמו שהביא המגדול עוז בשם הראב"ד על דברי הרמב"ם גבי חתיכה שהאדימה דכיון דאסמיק בחיות נבלע עד שאינו יוצא וא"כ לדידיה גם גבי השובר מפרקתה הטעם דנבלע הדם שהוא דם הנפש ואינו יוצא עוד כדרך שאר הדמים וא"כ לדידי' גבי קדשים קלים שיוצא דרך הרגל שהיא בחוץ אין איסור דעדנה לאו דם הוא. ומשום שמנונית הא אין בקדשים קלים. משו"ה הקשה למה יכניסנה קודם קבלה כיון דאף אם יכניסנה לאחר זריקה ג"כ כשר אין טעם לגזור שיכניסנה קודם קבלה, דבשלמא אם היתה נשארת הרגל לאחר זריקה אסורה, הי' גם הראב"ד מודה דלכתחילה צריך להכניס שמא תהי' בעת הזריקה בחוץ ע"כ צריך להכניסה תיכף, אבל הראב"ד ס"ל דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה אף אם נשארה אחר זריקה כשר משום לדידיה אין צריך כלל להחזיר רגלה לפנים אלא צריך תיכף לקבל כדי שיקבל כל דמה. ואפשר דהגרסא בהראב"ד לאחר קבלה.