לבוש מרדכי על זבחים כח

מחיים גם זה הוא דם שהנפש יוצא. נהי דאם היו שוחטין את הבעל חי אז לא הי' הדם יוצא, ואין הנשמה תלוי' בו אבל כשיוצא מחיים גם על ידו הנפש, ועליו אמרה תורה לבלתי אכול הדם. כי הדם הוא הנפש דמיירי בדם הקזה, שעי"ז שיוצא הדם יוצא הנפש. אכן ר"י ס"ל דלא רבתה התורה, אלא לדם שהוא נפש אבל לא הדם, שבשביל יציאתו יוצא הנפש, נמצא לריש לקיש יש שני חיובים בדם, יש חיוב כרת בדם שהיא נפשו של הבעל חי' ויש חיוב בדם זו שע"י יציאתו מחיים, יוצא הנפש. והנה רבינו גרשם מבאר. דהא דאמר קבל דמה בשני כוסות, דבכוס ראשון שהקלוח רחוק מקבל אך הדם של הקלוח. שהוא אוחז הכוס ברחוק. אבל בכוס שני שהקלוח חלש, מקרב הכוס להבהמה, ומקבל הרבה מן הדם השותת, מעתה לריש לקיש מחייב שתי חטאות, שיש שני מיני דמים ושני מיני חיובים, אכן לר' יוחנן בין על הראשון בין על האחרון החיוב רק משום דם שהוא נפש הבעל חי, משו"ה בהעלם אחד אינן מחויבין אלא חטאת אחד, והרמב"ם פסק כר' יוחנן דבהעלם אחד אין מחויבין אלא חטאת אחד, ולדברי הרמב"ם צריך עוד לומר, דבכוס שני שמתחלה מקלח ואח"כ שותת השתיתה אינו מערב, ועומד דם קילוח בפני עצמו ודם ששתת בפני עצמו וכמו דאמרינן ביומא דאם נתן דם השעיר לתוך דם הפר צריך עוד לתת לתוך כוס שני, כדי שיתערב. משו"ה לר"ל חייב שתים בהעלם אחד ולר"י בשתי העלמות ג"כ חייב שתים דזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו ודוק

והנה מהאי קרא דולא תאכל הנפש עם הבשר, ילפינן לאבר מן החי, משום דאבר מן החי הוא ג"כ נפש הבעל חי והנה הרמב"ם כתב דאבר מן החי שיש בו בשר גידים ועצמות, אין מחויבין אלא אם אכלו כולו. אבל אבר שאין בו גידין ועצמות, והוי אבר שלם כמו הלשון והכוליא, אף אם חתך כזית ג"כ מחויב והטעם הוא פשוט דעצם אם חסר ממנו כבר הוא חסרון בכל העצם, דעצם חשיבותו מה שהוא שלם נמצא דאם הוא אבר שיש בו בשר וגידין ועצם, יהי' צריך שיהי' בו ג"כ חתוכה מעצם וחתיכה מעצם הוא חסרון ואיננו נפש אבל חתיכה מלשון אין בהחתיכה שום חסרון, משו"ה מחויב שהוא אוכל נפש והנה בדם מן החי, שאסרה התורה לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש אף אם יתלבן ג"כ יהי' אסור שהרי הוא נפש והתורה אסרה לאכול, את הדם מן החי מפני שהוא הנפש, וא"כ אף אם נעכר ונתלבן, ואזל מיני' שם דם. אבל מה שהוא נפש לא אזל מיני', משו"ה ניחא מה דאמר בבכורות דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב והקשינו הא כיון דנתלבן, לאו דם הוא, אכן לדברינו אימתי מועיל מה שיתלבן הדם, דוקא בדם האברים דלאו נפש הוא ורק משום דם אסור היכא דנתלבן איננו דם אבל דם מן החי אף אם יתלבן לא אזל מיני' הדין דאמר קרא לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש, משו"ה הכא חלב שהוא מותר שהוא יוצא מן דם הנפש שנעכר ונעשה חלב אפילו בנתלבן אסור, והיתר חלב חידוש

כי זה הוא בדם הנפש אכן דם שהנשמה יוצאה בו, לאחר שחיטה, שכפי שביארנו. הוא הדם היוצא בעת השחיטה מכל האברים אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, התירתו השחיטה, כמו שהתירה השחיטה את האברים וכל זמן שהוא מובלע באברים לאו דם הוא, והרי הוא ככל אברי הבהמה שהתירה השחיטה איסור נפש, אכן ביציאת הדם מן האברים. הדם הזה שהוא הנפש. וראוי לכפרה חייבים עליו כרת. משום שניתן לכפר אבל אם יתלבן דשוב איננו דם מותר, אכן אם נימא דם המובלע באברים דם הוא וחייבים עליו כרת על דם שהוא הנשמה, א"כ לא התורה השחיטה את הדם וא"כ אף אם יתלבן, יהי' אסור משום כי הדם הוא הנפש (ואם נימא דם המובלע באברים דם הוא היינו הדם שיוצא בלי פעולה אף קודם שיצא יש עליו איסור דם, והשחיטה לא התירה הדם הזה. בע"כ נצטרך לומר. דהא דאמר זעירי דם שבשלו אין עובר עליו, משום דאין ראוי לכפרה היינו דאיסור דם בעי דוקא שיהי' כנגדו ראוי לכפר. אבל איסור דלא תאכל הנפש עם הבשר יש עליו, ורק דם האברים שאין יוצא אלא ע"י פעולה עליהם אין איסור דלא תאכל הנפש, ואיסורם משום דם אם אינם ראויים לכפרה. לא מטעם שהם דם האברים היינו שבשלם מותרים לגמרי, אבל דם השחיטה, אין עובר משום דם, אבל עובר משום לא תאכל הנפש עם הבשר כי הדם הוא הנפש אכן אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא מותר לגמרי) א"כ זהו הא דמבעאי לגמ', השובר מפרקתה של בהמה דאז הדם שהי' יוצא שהוא הנפש נבלע בבשר ואין יוצא, אם נימא דם המובלע באברים דם הוא, א"כ יש בו משום איסור נפש, שלא התירה השחיטה את הדם הזה, ובאיסורו הקודם עומד, וא"כ יהי' אסור לאכלו באומצא אלא ע"י מליחה או צלי', שאז יוצא הדם אבל בחליטה אסור שאף אם יתלבן יהי' אסור, שהרי הנפש הוא, אבל אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, א"כ הדם בכלל כל האברים שהתירה השחיטה. את איסור הנפש. ואימתי חל עליו איסור דם ביציאתו, וכיון דנחלט ונתלבן יהי' מותר, א"כ השובר מפרקתה של בהמה והי' מותר לאוכלו ע"י חליטה, דכיון דנעשה לבן לאו דם הוא ונשאר בתיקו, וא"כ הדין הזה אי דם המובלע באברים דם הוא, או לא, נשאר בתיקו ומשו"ה פסק הרמב"ם דלאכול בשר חי צריך דוקא מליחה יפה יפה משום האי ספיקא דאם נימא דם המובלע באברים דם הוא אסור לאכול האבר קודם שיצא דמו, אבל אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, מותר לאכול הבשר החי

ועפי"ז מיושב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ג דחתיכה שהאדימה בתוך החומץ היא והחומץ אסורין עד שימלח אותה יפה יפה, וכתב הראב"ד הביאו המגדול עוז ז"ל ומה שכתב הוא אינו כלום שאחר שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר כאילו נתבשל עם דמו עכ"ל ולפי דברינו אזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו דהראב"ד ס"ל דמותר לאכול בשר חי, אפילו בלא מליחה דדם האברים שלא פירש מותר וכמו שהשיג על הרמב"ם בהלכה י"ב שכתב הרמב"ם ז"ל והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה כו', ע"ז השיג הראב"ד ז"ל לבשר חי אינו צריך מליחה דדם האברים שלא פירש מותר עכ"ל, וא"כ לדידי' הא דמועיל חליטה הוא כדי שלא וצא הדם דהחומץ צומת וא"כ החתיכה שהאדימה, בתוך החומץ דהחומץ פירש הדם ממקום למקום ולא הועיל לצמתו כולו, אבל עכ"פ הועיל להפרישו ממקום למקום, אסור אח"כ למלחו ולבשלו או לצלותו, דכיון דכבר החליט בחומץ אפשר דהועיל החומץ לצמתו שלא יצא דמו ע"י מליחה וצלי' משו"ה אסור. אכן הרמב"ם לטעמי' דס"ל דבשר חי בדמו אסור לאכול, וא"כ מועיל חומץ לא לצמות שלא יצא דם אלא ללבן הדם וא"כ חתיכה שחזינן שהאדימה בתוך החומץ הרי חזינן דלא הועיל לה החומץ ללבן. וא"כ היא אסורה לאכול חי, וכן החומץ אסור שבה יצא דם שלא נתלבן, אבל אם ימלחוה או יצלוה, מותרת דלהצית שלא יצא הדם אין החומץ פועל כלל

ועפ"י דרכינו שחלקנו בין דם האברים לדם הנפש. יש לישב דברי הרא"ש שהב"ח הקשה עליו בסימן ס"ז, דהוא ס"ל דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר אף שפירש בתוך החתיכה ממקום למקום וס"ל דבשר צלי אף שלא נגמר צליתו מותר אף דפירש בפנים ממקום למקום,