לבוש מרדכי על זבחים כז

וא"כ חזינן דעדנה דם הוא) א"כ רבא ורב פפא דבתראי נינהו סברי דדם שבשלו: אף בקרש עובר עליו משו"ה לא הביא הרמב"ם כלל, להא דר' חנינא ור' זעירא ורק לדינא דרב יהודה דאברים שצלאן והעלן דאין בהם משום ריח נחוח

אכן אף שהרמב"ם פסק דם שבשלו עובר עליו, הרמב"ם ג"כ סובר דבעינן ראוי לכפרה אלא דהרמב"ם סובר דדם שבשלו ראוי לכפרה. דמה שנשתנה מבריתו אינו חסרון אלא בעצם הזבח, או בהנסכים, אבל זה גם הרמב"ם מודה דבעינן שיהי' דם, לפי"ז הא דהרמב"ם סובר: דדם האברים שלא פירש אסור שהרי פסק הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה לא קשה מהא שפסק בעצמו, דאם חלטו בחומץ מותר לאכול חי וגם לבשלו, דהרמב"ם מפרש הא דמועיל חליטה. אין הפירוש כמו שמפרשי כל הראשונים. דהחומץ מצמית את הדם אלא פירוש אחר שהרי כתב הרמב"ם בהלכה ז' ז"נ הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה, א"כ הרמב"ם שנה לנו פירוש אחר דהא דמועיל חליטה בחומץ הוא משום דדם הוי דוקא כשהוא אדום, וכדאמרינן בחולין. כל מראה אדמומית מכפרין וכן גבי נדה קיי"ל דדוקא אם הוא אדום. הוי דם, כדילפינן מקרא ויראו מואב את המים אדומים כדם א"כ דם שנתהוו לבן אינם ראוים לכפרה ונא דם הוא, וכיון דחומץ משנה הדם שבחתיכה שמתלבן, משו"ה מותר לאכול ולבשל אח"כ שהדם נתהפך והי' ללבן וכבר אזל מינה דין דם

אלא דיקשה כיון דטעמא דמועיל חליטה בחומץ משום דהדם מתהפך ללבן ואזל מינה דין דם, א"כ גבי השובר מפרקתה של בהמה אמאי אסור לחלטה בחומץ סוף סוף הלא הדם יתהפך ויהי' ללבן, ונראה לי דהנה לכאורה יש להקשות הא דאיתא בבכורות דף ו' דהקשה שם למה לן קרא לאסור חלב טמאה, תיפוק לי' מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם ומשני איצטריך סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא. דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחדוש הוא בבהמה טמאה נמי לשתרי, ולדברינו מאי חידוש הוא הא כיון דנעשה לבן לאו דם הוא אולם זה יקשה לכו"ע דהא הרבה פוסקים דדם שבשלו מותר מטעם דאינו ראוי לכפרה והא בודאי כיון דנעכר ונעשה חלב בודאי דאינו ראוי לכפרה דאין לך שינוי גדול מבריתו כזה וכמובן זה דוחק גדול לתרץ דכיון דכן טבעו הוי כבריתו דהא גם בנדמה אף שהוא דרך בריתו, מקרו שינוי א"כ לגבי דם, בודאי דהוי שינוי עכ"פ לפי דברינו להרמב"ם דההיתר משום דנתלבן בודאי דקשה דהא חלב נתלבן וא"כ איזו חידוש הוא מה שחלב מותר הא עתה נתלבן

, ונראה לי דהנה בכריתות דף כ"ב איתא איזהו דם הקזה שהנשמה תלוי' בו ר' יוחנן אמר כל זמן שמקלח (לאפוקי השותת בתחילה ובסוף) ר"ל מטיפה המשחרת ואילך כו' הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות ר"ל אמר חיוב שתים ור' יוחנן אמר אינו חיוב אלא חטאת אחת ופירשו בתוס' דמיירי בשתי העלמות דבכוס ראשון יש דם קילוח ובכוס שני זה שאחר קילוח לר"ל גם עליו חייבין. אכן הרמב"ם בפ"ו מהלכות שגגות הלכה ג' כתב ז"ל הקיז דם לבהמתו וקיבלו בב' כוסות ושתאן בהעלם א' אינו מביא אלא חטאת אחת וכבר הקשו דמשמע שפסק כר"ל דאם הי' בשתי העלמות חייב שתים והא קיי"ל כר"י לגבי ר"ל ואם הוא מפרש דמחלקותם בהעלמה אחת ופסק כר' יוחנן וקשה מ"ט דר"ל, ועיין בלח"מ שהקשה אם נימא כפירוש התוס' דמיירי בשאין בהכוס השני מדם הקילוח מאי בעי ר' ירמי' מר' זירא. ועוד למה הוצרכו ר"י ור"ל לחלוק עוד גבי קבל דמה בשתי כוסות הא כבר אפלגו גבי בההיא דדם שהנשמה תלוי' בו לכן מפרש הלח"מ דבכוס ראשון מעורב בו מטפה המשחרת אבל בכוס שני כולו דם מחויב וכיון דכוס ראשון מעורב דם פטור ובכוס שני לר"ל כולו חיוב ואין מעורב דם פטור הוי כשני מינין: וכמובן דברי הלח"מ תמוהים דלפי"ז הא דר"י ס"ל דאין חיוב אלא אחת משום דגם בכוס השני מעורב פטור אבל אילו לא הי' בכוס שני מעורב פטור הי' גם ר"י מודה דחייב שתי חטאות א"כ אם שתה דם שנתערב מעט פטור ואח"כ יאכל דם שכולו חיוב וכן אם אכל חלב שהי' בו מעט חלב טהור ואח"כ אכל חלב שאין בו תערובת חלב טהור יתחייב שתי חטאות וזה לא שמענו דאטו משום שנתערב פטור אם אין בהפטור כדי לבטלו איך יהי' בשביל זה מין אחר

ונראה לי דהנה בסנהדרין דף נ"ט איתא רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ורבנן ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא ופרש"י דלא תימא אזהרת דם גבי וזבחת מבקרך ומצאנך כתוב דם שחיטה הוא דהוי דם אכן אפשר עוד לומר דכיון דגבי דם כתיב ואנכי נתתיו על המזבח לכפר א"כ דוקא דם הראוי לכפרה הוי דם, אבל דם שיצא מחיים שאיננו ראוי לכפרה לא, להכי אשמעינן קרא דאף דם היוצא מחיים אף שאינו ראוי לכפרה אמרה התורה רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר

והנה בתוס' הכא בזבחים הקשו על רש"י דפירש הא דאיתא בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא, דפרש"י דכרת נמי לחייב וע"ז הקשה בתוס' דהא קיי"ל דם האברים בלאו, א"כ כפי הנראה סברי התוס' דדם שהנשמה יוצאה בו, ודם האברים חדא נינהו: אלא דדם האברים הוא שנשאר באברים ודם שהנשמה יוצאה בו הם הדם שנפרשו בעת שהיתה הבהמה מחיים וא"כ קשה הא דס"ל לר' יוחנן דדוקא כל זמן שמקלח הוי דם הנפש אבל מה ששותת אינו דם הנפש הא עכ"פ דם הוא ויצא מחיים ע"כ דדם האברים דם אחר הוא, שזהו דם שתמיד נשאר באברים, כששוחטין ואיננו יוצא אלא ע"י פעולה כמו מליחה וצלי', והדם הזה איננו הנשמה של הבעל חי אבל הנפש של בעל החי, הוא הדם כששוחטין או נוחרין את הבעל חי. יוצא הדם וזהו הדם שנאמר עליו דמו בנפשו, הוא, והוא ניתן על המזבח לכפרה, ועליו חייבין כרת, אבל הדם הנשאר באברים הוא איננו נשמת הבעל חי, אלא דאמרה התורה כל דם לא תאכלו דלוקין אף על זה הדם, אבל איננו זה הדם שחייבין עליו כרת וא"כ קושית תוס', על רש"י. דפירש על הא דאמר בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא וכרת לחייב, והקשה תוס' מדם האברים, שאין חייבין כרת אלא מלקות, לפי זה לא קשה דהא הכא קיימינן בדם שמקבלין לזרוק על המזבח והוא דם שהוא נפש הבעל חי שיוצא בעת השחיטה מכל האברים דאם הי' יוצא דם האברים הא דם האברים איננו ראוי לכפרה אלא כששוחטין את הבעל חי יוצא מכל האברים דם שהוא נפשו של הבעל חי, ועל הדם הזה, אם דם מובלע באברים דם הוא. עליו מחוייבין כרת

והנה הרמב"ם כתב בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות, הלכה ג' ז"ל אין חייבין כרת כו' ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה כשמתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו. דהרי הוא כדם האברים שדם הקלוח הוא דם שהנפש יוצאה בו והנה לכאורה ר"י וריש לקיש פליגי אי דם השותת בתחלה ובסוף הוא דם האברים, או שהוא דם הנפש. אכן אפשר לומר. דגם ריש לקיש מודה, שדם השותת. הוא דם כזה שבשחיטה לא הי' יוצא ורק ע"י כח החיוני הוא יוצא. אלא דריש לקיש ס"ל כיון שיוצא