לבוש מרדכי על זבחים כו

סימן

סוגיא שמע מינה דם המובלע באברים דם הוא

דף כ"ו. היא בפנים ורגלה בחוץ כו' קבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ דם המובלע באברים דם הוא דילמא משום שמנונית שמעת מינה בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דם פסול דילמא בקדשי קדשים, ע"כ, כתבו התוס' בד"ה ש"מ ז"ל פירש בקונטרס ונפקא מינה לחייב כרת על אכילתו ואי אפשר לומר כן דהא קיי"ל בכריתות דדם אברים בלאו ואין לפרש דמיירי הכא להתחייב עליו משום דם קודם שיפריש מן האבר דפשיטא דשרי באכילה כדפרשנו בחולין מכמה ראיות כו'

והנה התוס' בחולין י"ד ד"ה ונסבין הוכיחו דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר לאוכלו מהא דאמר בפרק כל הבשר דף קי"א שהיו אוכלין כבד עד שלא נפלט דמו דחלטו לי' בחלא ואיהו שרי וחליי' שרי ואמר נמי ככר שחתך עני' בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ובפרק מפנין גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר אוזא שרי משום דחזי לאומצא ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא בחומצא ע"כ, אכן הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב ז"ל והרוצה לאכול בשר חי מולחו ופה יפה ומדיחו יפה יפה ואח"כ יאכל הרי דס"ל דם האברים שלא פירש אסור והוא בעצמו כתב שאם חלטו בחומץ מותר לאוכלו כשהוא חי וכבר הביא הכ"מ ד' מהר"י ן' חביב, הקשה שדבריו סותרין זא"ז, ותירץ דבחי א"צ להשהות במלחו והקשה הכ"מ הא הרמב"ם כתב ומולחו יפה יפה הרי שהצריך מליחה יפה עוד בהלכה ט' שכתב הרמב"ם השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו עכ"ל עכ"פ הא סובר הרמב"ם דבלא שבר מפרקתה מותר לאכול בשר חי, והתם ע"כ מיירי בלא מליחה, שהרי מסיק הרמב"ם אלא כיצד יעשה יחתוך חתיכה וימלח יפה יפה ואח"כ יבשל הרי דאינו לא שבר מפרקתה הי' מותר לאכול בשר חי בלי מליחה רק בחליטה לבד הרי מוכח דדם האברים שלא פירש מותר וא"כ הוא סותר דברי עצמו ומה שכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דדם האברים שלא פירש אם ראוי לפרוש אסור אבל אם אין ראוי לפרוש מותר ואם חלטו בחומץ דאין ראוי לפרוש מותר דוחק הוא דהרי מקרא דכל דם ילפינן דדם האברים אסור ואם הפירשו בשעה שהם באברים אסור אף שלא פירשו. מה ני ראוי ליפרוש אל או ראוי לפרושי ואולי ס"ל דכל זמן שראוי נפרוש מדרבנן אסור

ונראה לי דהנה במנחות איתא אמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבישלו אין עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אין עובר עליו, אכן הרמב"ם השמיט כל זה ולא עוד אלא שמוכח מהרמב"ם דס"ל דם שבישלו עובר עליו כמו שמוכיח הלח"מ שם הלכה ו', ונראה לי דהנה באמת טעמא בעי מנא לן דדם שמלחו אינו עובר עליו לכן נראה דס"ל לזעירי דטעמא דר' חנינא דאמר דם שבישלו אין עובר עליו משום דס"ל כיון דקיי"ל בבכורות דף י"ז דבעינן זבח ונסכים שלא נשתנה, א"כ כיון שבשלו נשתנה מבריתו, וכיון שנשתנה מבריתו אינו מכפר ובדם מחויב דוקא בדם שראוי לכפר, שוב מצאתי ברא"ש ב"ב דף צ"ז דמשו"ה יין מבושל פסול לנסכים. משום דנשתנה מבריתו, ומשו"ה ס"ל דלקידוש כשר יין מבושל אף דס"ל אין מקדשין אלא על יין שראוי לנסך על גבי המזבח, היינו דהחסרון בהיין מטעם גריעותא אבל בבישול דאין החסרון מטעם גריעותא אלא מטעם שינוי מבריתו, כשר לקידוש הרי חזינן דבישול מיקרי נשתנה מבריתו, וכן הוא בע"ז דבעי למימר דמשו"ה אסרו בישול של עכו"ם משום דנשתנה מבריתו, ומשו"ה אמר זעירי דאף דם שמלחו אינו עובר עליו דדם ע"י מלח משתנה וא"כ כיון דר' יהודה אף שאמר משמי' דזעירא דדם שמלחו אינו עובר עליו, כיון דר' יהודה. בעצמו אמר אברים שצלאן, והעלן לגבי מזבח, אין בהם משום ריח ניחוח הרי דבלא טעמא דריח ניחוח הי' כשרין האברין לגבי המזבח, ואם נימא דרב יהודה ג"כ ס"ל, דאם נשתנה פסול לגבי מזבח, א"כ אברים שצלאן יהיו פסולין לגבי מזבח דכבר נשתנו' ואינם בכלל זבח, ע"כ דרב יהודה דידי' פליג על זעירי ואיהו ס"ל דמה שנשתנה אינו פסול אלא בעיקר הזבח היינו אם השעיר הי' בן הנדמה כגון רחל בן עז בן רחל דבעינן אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית אבל אחר שנשחט לא איכפת לן אם נשתנה מבריתו משו"ה לרב יהודה אם נמלח הדם. כשר לכפרה וממילא עוברין וס"ל להרמב"ם כמו שפרש"י, לקמן בסוגיא דאם בשלו צלול. גם לר' חנינא עובר עליו והא דאמר ר' חנינא אין עובר עליו מיירי שע"י הבשול נקרש, ומיירי בחטאת הפנימית משום דכתיב בהו וטבל והא דאמר כאן בחטאת הפנימית, קאי אדר' חנינא דס"ל להרמב"ם דאין לומר דקאי דוקא, בהקפה בחמה, כמו שפירשו בתוס' ומשום דהדרא דא"כ איך אמר ר' יוחנן הואיל ונדחה ידחה, אם נימא דקרש בחמה ומשום דהדר לבריתו, ולא נשתנה איצטריך ר' יוחנן לטעמא דהואיל ונדחה ידחה, דאם הקפה באור דלא הד כל דם פטור דהא אמרינן לקמן דף ל"ד כל שבידו לא הוי דיחוי, וא"כ בהקפה בחמה לא הוי דיחוי, והנה תוס' הקשו שם מענביו מרובין מעליו, דאין ממעטין ביו"ט דקרי לי' דיחוי אף שבידו למעט, ובמנחות נ"ט ד"ה כל הקשו מהא דזבחים נ"ט כל הקדשים שהיו עד שלא נפגם המזבח, ונפגם המזבח פסולין והא בידו לתקן המזבח אכן צריך לומר דהיכא דהמעשה שצריך לתקן הוא מעשה שינוי הדבר, דמזבח פגום איננו מזבח וא"כ צריך לעשות מזבח וכן היכא דענביו מרובין מעליו דאז איננו הדס, וצריך לעשותו הדם בזה לא שייך לומר כל שבידו דאף שבידו הוי דיחוי ורק היכא דהמעשה איננו שינוי כלל, כגון נשפך הדם על הרצפה, דלאו שינוי בהדם הוא, וכן היכא שהי' מונח לבונה על מנחת חוטא, דנא שינוי בהמנחה היא רק שאסור להקריב, וכן היכא שנתון בכלי חול דאין שינוי בעצם הדם, וא"כ המעשה איננו חידוש שם אמרינן כל שבידו לא הוי דיחוי, אבל היכא דהמעשה לשנות והוי חידוש בזה אף שבידו הוי דיחוי, ואם נימא דהא דאמר ר' יוחנן דם שקרש ואכלו פטור משום דנדחה מיירי בקרש ע"י חמה וקרישה ע"י חמה, לא הוי שינוי מבריתו משום דהדר, א"כ אמאי הוי דיחוי הא בידו למרס, ולחזור לאופן שיהי' ראוי לטבול:

ע"כ דקרישה הוי שינוי בעצם הדם, אף בקרש ע"י חמה משום דדם שקרש (אף מעצמן) הוי אוכל כדאיתא בתוספתא, דם שקרש הוי אוכל ואם חישב עליו למשקה לא הוו משקה א"כ סבירא לן דמה שנשתנה מבריתו לא הוי פסול להקרבה. ורק בחטאת הפנימית דאינו ראוי לטבול שם אמר ר' יוחנן דפטור דאינו ראוי לכפרה משום דאינו ראוי לטבול, ואף שבידו למרס, (אם קרש מעצמו) כיון דהוי שינוי בעצם הדם אף אם בידו הוי דיחוי א"כ ר' חנינא דאמר דם שבשלו אין עובר עליו מיירי דוקא בחטאת הפנימית וטעמא דידי' לא כסברת ר' זעירא, משום שינוי אלא משום דאין ראוי לטבול אבל בצלול גם ר' חנינא מודה דעובר עליו וכמו שפרש"י וא"כ למסקנא דרבא אמר אף בחטאת הפנימית ואכלו חיוב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החצונות וכמו דאמר ר' פפא דאף דם חמור שקרש חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החיצונות (פירוש