לבוש מרדכי על זבחים כה

תחלת הקדושה לגישה. וצ"ע בזה. איך יהי' הדין ביוה"כ וברגלים

והנה התוס' הקשו על פירש"י דס"ל דבכל הקדשים קדושת הכלי מועיל לפסול ביוצא, וע"כ מפרש. דהאיבעי רק אי הוי הסחת הדעת. אכן רש"י מדייק. מדקאמר את"ל לינה לא פסלה משמע דאם נימא לינה פסלה כרבי. דדין הוא בהידים ורגלים, דקדושתן נפסל ע"י לינה ולרבא אליבא דרבי גם בהקידוש ידים ורגלים הלינה דאורייתא בודאי דיציאה פוסל, וע"כ כיון דלינה פוסל אין ספק דיציאה ג"כ פוסל. ומשו"ה פירש"י דגם בכל הקדשים פוסל יציאה. ומה שהקשה בתוס' מהא דאמר ר' יוחנן בפ"ק דמנחות, בללה זר חוץ לחומת העזרה פסולה ור"ל אמר דכשרה אלמא דאף לר"י לא פסל אלא משום דבלל בחוץ ולא חשוב יוצא. לענ"ד דלא קשה מידי, דנהי שאם הי' מקדש את המנחה בכלי שרת בפנים. היתה פסולה, אבל הלא אין לנו קרא. דבעינן דוקא להקדישה והרי שתי הלחם ולחם הפנים. לישתן ועריכתן בחוץ א"כ אילו לא הי' החיוב לבלול דוקא בפנים, היו בוללין בחוץ שלא בכלי שרת. אבל כיון דס"ל לר"י אחרי דבלילה עבודה היא. בעי דוקא קדושת כלי שרת ומשו"ה בעי דוקא בפנים, כיון דמעשה הבלילה דין הוא בעי דוקא כלי. וכיון דבעי כלי בעי דוקא קדושת כלי. היינו שתהי' בכלי שרת בפנים

וכן מה שהקשה תוס' מהא דשתי הלחם לא קדיש לפסול ביוצא. אלא בשחיטת הזבח, אע"ג דכבר נתקדש בכלי, הכא ג"כ דאף אם אפה בתנור בפנים. נתקדשו הלחם לפסל ביוצא. אבל אין עיכוב דוקא לאפות בפנים. ואם אפה את הלחם שנא בפנים, לא נתקדשו ורק בשחיטת הזבח נתקדשו אבל אם אפה. בתנור בפנים, נתקדשו לפסל ביוצא אף שלא בזמנן. כמבואר אצלנו בסוגיא דלחם הפנים. ושתי הלחם. לישתן ועריכתן בחוץ. ואפיתן בפנים וביארנו דלפסל ביוצא אף שלא בזמנן מקדש, אבל לפסל בלינה כיון דלאו זמנן לקרב אין נפסלין בלינה

ואפשר עוד להוסיף על דברינו שם דאם הי' החיוב מן התורה, לאפות דוקא בקדושה, לקדשם, א"כ בודאי דהיו נפסלין בלינה היינו דקדושת יום זה, אין מועיל ליום שני, אבל כיון דאין הקדושה החיוב לאפות בתנור אף אם אפה בתנור נתקדשו, לפסל ביוצא. אבל כיון דאין זמנן לקרב לא נפסלו בלינה

ואפשר נתרץ בזה עוד קושי', דלכאורה כיון דאמר רבא בזבחים פ"ז. דאין שולחן פוסל בלינה. ובעי מזבח מהו שיפסול בלינה. לשולחן מדמינן לה. או לקרקע. ומשמע מפירש"י דהטעם דשולחן אין פוסל בלינה, הוא משום כלי שרת. א"כ נילף משולחן לכל כלי שרת דלא יפסלו בלינה דהא ילפינן משולחן לכלי שרת דקומצין מכלי שעל גבי קרקע, ואם נימא דשולחן יש לו דינים אחרים. איך נילף משולחן ע"כ דמשולחן ילפינן לשארי כלי שרת, א"כ כמו דשולחן. אין פוסל בלינה. נימא דגם כלי שרת לא יפסלו בלינה. ואף דמשמע בתוס' חצונות, הובא בספר ברכת הזבח דדוקא שולחן אין פוסל בלינה קשה מנא לן לחלק, וא"כ מי כיור דבכלי שרת נינהו אמאי יפסלו בלינה וכן קשה ממי החג שהי' ממלאן, שלא במקודשת שלא יפסלו בלינה, הא התם אפשר למלאותן במקודשת ובה יהיו

אכן לדברנו שם בסוגיא הנ"ל. כפי שביארנו. דהלכה כר"י ורבה. דפליגי עלי' דרב חסדא, וסברי דהיכא דלא הגיע זמנן אין נפסלין בלינה א"כ אפשר בלחם הפנים דאימתי מקרי הגעת הזמן שלהם, בסלוק הבזיכין אבל כל זמן. שלא סלקו הבזיכין עדיין לא הגיע הזמן שלהם, ומשו"ה אם הניחן על השולחן ומים רבים. לא נפסלין בלינה אבל בכל כלי שרת שהגיע הזמן נפסלין בלינה, אכן רבא ס"ל כרב חסדא דאף אם לא הגיע הזמן פוסל לינה. א"כ לדידי' ע"כ דעל השולחן אין נפסל בלינה

ומה שמקשה בתוס' מהא דתנן במעילה, הוכשרו לפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, ולא קתני לפסול ביוצא. נראה לי דמשו"ה לא קתני לפסול ביצא, דהתם מני פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, והתם דינם לצאת משו"ה לא קתני לפסל ביוצא, עכ"פ סובר רש"י, דאם נימא דלינה פוסל בודאי דיציאה פוסל, והנה הא דקאמר את"ל לינה אין פוסל אין הכונה דלינה אין פוסלת, רק אם נימא כרבי, דהא דפוסל לינה בקידוש ידים ורגלים תלי ביום דביום אחר, נפסלו הקדושה שעל הידים, בודאי כמו דפוסל יציאה בכל קרבן, פוסל גם בקידוש ידים ורגלים אכן אם נימא, דלינה בקידוש ידים ורגלים אין פוסל כמו בכל קרבן אלא תליא בגישה, בזה מיבעאי אם יצא, נפסק הגישה, והוו כבר גישה אחרת, או כיון דלא אסח דעתי', לא הוי גישה חדשה. אבל לרבי כמו דביום פוסל כן יציאה פוסל

ובזה יש לתרץ. הקושי' שהקשה בליקוטי הלכות, אמאי לא משני הא דאיתא בברייתא אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים. דאתיא כרבי. אכן לדברינו ניח דהנה בירושלמי יומא פ"ב. דאמר את"ל לינה לא פסלה, בודאי דאין פוסל יציאה ואדרבה הבעיא אליבא דמ"ד לינה (לא) פסלה. אכן שם בגמ' ירושלמי קאי על ברייתא דנטמא ידיו מטבילן ואין צריך לקדש, יצאו הרי הן בקדושתן ובגמ' דילן אמר יצאו ידיו לא מיבעי לן, כי מבעי לן יצא גופו. והנה אם נימא דפסול הלינה בקידוש ידים ורגלים תלוי בהיום, כמו בכל הקדשים דביום אחר נפסל הקדושה שהיו בהידים ורגלים. א"כ כמו בכל הקדשים אם יצא הדבר לחוץ נפסל ה"נ אם יצאו הידים נפסלה קדושתם. אך אם פסול הלינה אין תלוי בהיום, דהלינה בעצמה אין פוסלת, ורק הגישה השני' פוסלת אז אם יצאו ידיו, והוא לא יצא לא הוי גישה אחרת, משו"ה אמר אם יצאו ידיו לא מיבעי לן, דקאי אם נימא דלינה אינה פוסלת בעצמה ורק הלינה תלוי בהגישה, קאמר דיצאו ידיו לא מיבעא לן. א"כ הירושלמי דקאי על הברייתא אמר דברייתא אתיא כמ"ד דאין לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים משו"ה יצאו ידיו לא מיבעא לן, דהוי גישתא חדא. אבל למ"ד לינה בעצמה פוסלת. אם יצאו ידיו נפסלו

ולפי זה מתורצת קושית הליקוטי הלכות אמאי לא אמר דברייתא דאיתא יצא חוץ למחיצת העזרה טעון קידוש ידים ורגלים, דאתיא כרבי. אכן לדברינו אי אפשר לומר דאתיא כרבי, דאם כרבי מאו אירא יצא כל גופו, טעון קידוש ידים ורגלים, אפילו יצאו ידיו בלבד טעון קידוש. וע"כ דאתיא כראב"ש

ולפי זה לא קשה, אמאי פסק הרמב"ם דיציאה שתועיל בקידוש ידים ורגלים הוי ספק. הא הוא פסק דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים אכן לדברינו כיון דהרמב"ם פסק דאין הלינה פוסלת משום יום, אלא משום גישה חדשה כרבא אליבא דר' יוחנן, א"כ לדידי' האיבעיא, אי יציאה לחוץ הוי גישה חדשה דאסח דעתי' או לא, אבל ביצאו ידיו לא מיבעא לי', אחרי שהוא פסק דאין לינת היום פוסלת, ואין דין הלינה בקידוש ידים ורגלים, כמו שארי קרבנות דתלוי בהגישה ויצאו ידיו בודאי לא הויגישה חדשה.