לבוש מרדכי על זבחים כב

מולא יטמאו מחניהם לחייב אם נכנס שלא למחנה שלו והרמב"ם כתב בהלכה ח' דלוקה משום לא יבוא אל תוך המחנה ועל לאו דלא יטמאו כתב, דלוקה הנכנס למחנה שכינה

לכן נראה לי דאדרבה הרמב"ם פסק כר' שמעון ולא כר' יהודה דלר' יהודה כיון דכתיב במצורע בדד ישב, ממילא אם נכנס לערי ישראל, לוקה משום ולא יטמאו מחניהם דאם נכנס לערי ישראל הוא מטמא המחנה, אכן הרמב"ם מפרש דהא דאמר ר' שמעון אין צריך אין הכונה דאין צריך לקרא דבדד ישב דרק ילפינן מן לימוד דיאמר טמאי מת אל יאמר זב כו' דא"כ לא הי' זב ומצורע לוקה דהרי קיי"ל אין עונשין ואין מזהירין מן הדין א"כ גם ר"ש סמוך אקרא דבדד ישב, דאין כל הטמאים משתלחין למחנה אחת ואח"כ ילפינן מסברא איזה טמא חמור, ודברי הרמב"ם שכתוב שם הלכה ב' דילפינן מקרא דמצורע בגד ישב שלא יהיו כל הטמאין יושבין במחנה אחת ואח"כ ילפינן. שכל החמור מחבירו משתלח לעוד מחנה, זהו הלשון בספרי פ' נשא כמובא בכ"מ שם, וס"ל להרמב"ם דדרשות הספרי ודרשת ר"ש חדא נינהו, והנה מהאי קרא דכל צרוע כו' דילפינן דשילוח המצורע חוץ למחנה שלישית, ושילוח הזב חוץ למחנה שני', ושילוח הטמא חוץ למחנה שכינה ילפינן רק עשה ולא מלקות, ולא ילפינן מקרא דולא יטמאו דהוא קאי רק על מחנה שכינה, אבל על השאר מחנות אין לוקין משום לאו דלא יטמאו אלא משו"ה לוקין. אם נכנס הזב להר הבית כדכתב הרמב"ם בהלכה ח' ז"ל הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה שנאמר ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה ויצא מחוץ למחנה מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לוי' והיינו דאמר קרא דאלו המשולחים ממחנה שכינה אסור לכנס למחנה שמשתלחין משם, וממילא ילפינן. דאם נכנסו למתנות אלו, שאצל מחנה שכינה, עוברין בל"ת והנה לפי זה, אין לנו לימוד לחייב מלקות על טמא מת, שנכנס למחנה שכינה שהרי עליו לא נאמר לא יבא אל תוך המחנה אלא דעליו ועל כל הטמאים אם נכנסו למחנה שכינה עוברים בלאו דלא יטמאו מחניהם שזה מחנה שכינה כמו שכתב הרמב"ם בהלכה יוד ז"ל וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה כך אם נכנסו עוברים בל"ת שנאמר ולא יטמאו מחניהם זה מחלה שכינה אכן האי לאו דלא יבא אל תוך המחנה לא נאמר, אלא במקום שאצל מחנה שכינה, כמו שמדייק הרמב"ם לשונו, הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בל"ת כו' אבל אם נכנס המצורע לשארי מקומות ערי ישראל הוי רק עשה, ואין לוקין. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה אעפ"י שאינו רשאי שנאמר בדד ישב, אינו לוקה: שאינם אצל המקדש, שעליהם נאמר, ויצא אל מחוץ למחנה כו' וא"כ מפרש הרמב"ם, תנאי הוא דלר' יהודה דאמר דהלימוד מולא יטמאו מחניהם א"כ ס"ל דכל מחנות ישראל מתטמאים ממי שאסור לו לכנס א"כ מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו, אפילו לערי ישראל המוקפות חומה לוקה, שהרי טמא המחנה אבל לר' שמעון קרא דמצורע בדד ישב הוא רק עשה דאיסור לטמאות, הוא דוקא במחנה שכינה, א"כ קרא דמצורע בדד ישב. הוא רק עשה אבל זה דוקא בשארי עירות המוקפות חומה, אבל בירושלם אשר היא אצל מחנה שכינה שם לוקה משום לא יבא אל תוך המחנה

לפי זה לא קשה קושית הראב"ד על הרמב"ם, איך כתב דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אין לוקה, הא תוספתא מפורשת דכל טמאים שנכנסו לפנים משערי נקנור אפילו הם מחוסרי כפרה: הרי הם אלו חייבין על זדונן כרת, אכן לפי הנ"ל לא קשה דתוספתא זו, היא התוספתא שהובאה בפסחים דף ס"ז, דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים, ולפנים ממחיצתו ולא קתני לירושלם, הרי דאפילו נכנס לערים המוקפים חומה, לוקה, וע"כ כיון שיש עליו עשה. דבדד ישב, ממילא הוא בכלל ולא יטמאו, כר' יהודה דס"ל כיון דאמרה התורה. שילוח, ממילא הוא בכלל לא יטמאו. וממילא כיון דגם מחוסר כפורים,. הוא בעשה דשילוח. מקרא דוכפר הכהן וטהרה, ממילא לר' יהודה הוא בכלל דולא יטמאו. ועל טומאת מחנה הוא בכרת אכן הרמב"ם דפסק כרב חסדא וכר' שמעון. דמצורע שאין בו רק עשה בערים המוקפים. אין לוקה, דמה דמחוייב עשה איננו בכלל דולא יטמא א"כ אף במחוסר כפורים אף שיש עשה שלא יכנס למקדש, מקרא דוכפר עלי' הכהן וטהרה אין לנו לימוד שבביאתו הוא מטמא דדוקא הים שיש לאו, דלא יבא, אמרה התורה שמטמא אבל היכא דהוי רק עשה אין לנו לימוד שמטמא ואם אינו מטמא הוי רק איסור עשה משו"ה כתב הרמב"ם, רק מכין אותו מכת מרדות אבל אין לוקין כיון שהוא רק עשה

סימן ה'

סוגיא דיציאה ולינה אי פוסל בקידוש ידים ורגלים

דף כ. איבעיא להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים אם תמצא לומר לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחא מסחא דעתי' או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח

והנה מדקאמר את"ל לינה דלא פסלה, משמע דאם נימא לינה פסלה, בודאי דיציאה פסלה וא"כ הרמב"ם דפסק לינה פסלה בודאי דיציאה פסלה, והקשה לקוטי הלכות א"כ אמאי פסק הרמב"ם דהוי ספק אם יציאה פסלה הי' לו לפסוק דבודאי פסלה יציאה ותירץ דמוכח מגמרא דהאיבעיא אף לרבי דסבירה לי' לינה פסלה. דאל"כ כשפשט מברייתא דיצא חוץ למחיצת העזרה לפי שעה טעון קדוש ידים ורגלים לשני דאתא כרבי, והא דקאמר את"ל לינה לא פסלה הוא לאפוקי מהירושלמי דס"ל דאת"ל לינה נא פסלה, יציאה ודאי לא פסלה, וכמובן הוא דוחק גדול, דש"ס דילן רוצה לאפוקי מירושלמי. ובשביל זה אומר את"ל לינה דלא פסלה, הי' לי' לומר דאת"ל פסלה ואת"ל לא פסלה יציאה מהו שתפסול

עיין תוס' שמקשה על רש"י דס"ל דבכל הקדשים פוסל יציאה ומקשה מבללה חוץ לחומת העזרה, דפליגי ר"י ור"ל, ואף לר"י הפוסל רק משום עבודה בחוץ וכן גבי שחיטת הלחם דלא קדוש לפסול ביוצא אף שנתקדש בתנור

לכאורה עוד קשה איך פסק הרמב"ם דמי כיור פסול בהו לינה כמו שכתב בפ"ג מהלכות בית הבחירה ובפ"ה מהלכות ביאת מקדש דהרי אמרינן לקמן בדף כ"א. בשלמא לרבא דמוקי לההיא כר' אליעזר ב"ר שמעון הא כרבי. ופירש"י דלרבא דמוקי להא דר' יוחנן (דאמר המקדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש) איכא למימר דלא חש לשיקועו, דאין לינה פוסלת במי כיור וא"כ הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דאם קידש לתרומת הדשן אין צריך לקדש. ובודאי פסק כרבא, דהטעם דראה ר' יוחנן דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה, הי' להרמב"ם לפסוק דאין לינה מועלת במי כיור ולכה"פ ספק, כדמספקא