לבוש מרדכי על זבחים כא

ונראה לי ברור, שהחידוש הוא בדבר הנוגע, שהרי בנזיר דף מ"ב אמרינן, דנזיר שנטמא אין עליו חיוב' בעד שנטמא עוד פעם, משום שכבר נתחלל ואם הי' מת על כתיפו, והושיטו לו עוד מת ונגע בו' אין לוקין על זה שכבר הוא מחולל, אבל אם פורש ונגע אח"כ במת לוקין, משום שהוא עתה טומאה בחיבורין שמטמא יותר, ואם נימא דהאי חידוש הוא בהטומאה, שהמת מטמא ע"י דבר הנוגע בו יותר מזה שמטמא הדבר הנוגע בו אחר שפירש, א"כ על הנזיר לא נוסף טומאה בזה שנתחבר במת, ע"כ דהאי חידוש דטומאה בחבורין הוא בדבר הנוגע שבשעת חיבורו למת הוא מטמא יותר, וכן יש לדקדק קצת, מתוך פירוש הרא"ש בפ"ה דזבים משנה יוד, שכתב דמשו"ה אדם הנוגע במשכב הזב מטמא בגדים וכלים ואין כלים הנוגעים במשכב הזב, מטמאים כלים שאין כלי מטמא כלי ואם נימא דדין החבור הוא בהטומאה, הרי משכב ומושב מטמא כלי, וא"כ נימא דעל ידי חבור הכלים. הוא מטמא לכלי הנוגע בכלי שנגע בו. משמע דס"ל דהאי דינא דחבור נאמר בדבר הנוגע, ואמרינן דאין הכלי שנגע בהמשכב, נעשה אב לטמא כלי אבל לאוכלים דנמוכי נעשים אב, והאוכל ראשון, וכמו שפירש הרא"ש:

עכ"פ מדין דנזיר. הטמא שנגע במת דלוקה. משום שנתוסף עליו טומאה ע"כ שהדין הוא בהחבור א"כ כשאמרה התורה דהבגדים של אוכל הנבלה, טמאים אפילו עשרה זה על גבי זה, א"כ אפשר לומר דהרמב"ם יסבור:

שהבגדים בשעת חיבורן. לאדם האוכל נבלה:

המה אב הטומאה, ואם התרו בו. על שהכניס בגדיו בשעה שאכל הנבלה, לוקה, על זה שאז הי' אב הטומאה, אבל אם כבר אכל את הנבלה והכניס אח"כ את הבגדים:

שאז המה כבר ראשון לטומאה:

אחרי שהוא פורש ממטמאים ולא מצינו עליהם דין חבור לא ילקה, עכ"פ מכל הנ"ל מוכח דהראב"ד ס"ל, כיון דילפינן מזכר עד נקבה תשלחו, היכא שהם הכנים אב הטומאה חיוב כרת אם הכנים למקדש, ומיעוטא דבגדים מכרת הוא דוקא היכא דאין העשה דתשלחו, היכא דלא הוי אב הטומאה, אכן הרמב"ם ס"ל דאף אלו שילפינן מעשה דתשלחו, הוי רק עשה, והיכא דהוי רק עשה, אין חייבין כרת, וכן מחוסר כפורים. דילפינן רק מקרא דוכפר, הוי רק עשה ואין חייבין על ביאת מקדש, ולהרמב"ם, מאן דיליף מוכפר וס"ל מחוסר כפורים דזב לא כזב דמי, איהו ס"ל, דקרא דובכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא, קאי רק על זה דעד מלאת ימי טהרה, דכיון שמלאו ימי' אין בה איסור דאל המקדש לא תבוא, ורק אח"כ גלי עוד קרא דוכפר וטהרה, דאם מחוסרה כפרה עוד בה מקצת טומאה, וא"כ יש שלשה מדרגות, היכא דלא טבלה יש כרת, ושם כתוב וטומאתה עלי', שכתב הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין פי"ח, הלכה י"ד. דפירוש וטומאתה עלי' שכל טומאתו עניו, וא"כ מקרא זה לא נוכל למילף, לטבול יום שיהי' אסור להקריב. ולכנס למקדש, שהרי אין כל טומאתו עליו, ומכש"כ דלא נוכל למילף. מחוסר כפורים, מקרא זה, אף דידעינן מכמה קראי, שטבול יום עוד טמא, כמו שהקשו בתוס', אכן אליבא דהרמב"ם לא קשה כלל, שהרי קרא דטמא מיירי דוקא בכל טומאתו עליו, להכי ילפינן מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו דאמרה התורה דדוקא קדוש אין מחלל אבל מי שאינו קדוש. אף שיש בו רק מקצת טומאה שאינו קדוש, עליו נאמר ולא יחללו, ואם הקריב חילל, נמצא דלמ"ד מחוסר כפורים לאו כזב, ילפינן טבול יום ומחוסר כפורים. מחד קרא דקדושים יהיו ולא יחללו. דאמרה התורה. מי שאינו קדוש לגמרי, הוא מחלל עבודתו וזה ילפינן לגבי טבול יום, מכל הנך קראי דמייתי בתוס', דהוא טמא, וכן מחוסר כפורים ילפינן מקרא דוכפר עלי' וטהרה. מכלל שמחוסר כפורים לא טהר עדנה, וממילא אינו קדוש ואם עבד עבר בלאו דולא יחללו, וא"כ למ"ד לאו כזב דמי:

אין לנו כלל שני פסוקים לטבול יום ומחוסר כפורים אלא תרווייהו מחד קרא ילפינן

אכן מאן דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי. איהו ס"ל דקרא דואל המקדש לא תבוא, קאי על הסוף דהיינו דאמרה התורה דיולדת לא תבא אל המקדש, עד שימלאו ימי' ותביא לאחר מלאת קרבנה ואז תטהר, א"כ הרי קרא מפורש דאסור למחוסר כפורים לבא אל המקדש, וממילא ידעינן מקרא זה. דמחלל עבודה הן טבול יום דמחוסר כפורים: והן מחוסר כפורים בעצמו, שהרי פסלתו התורה מעבודה והוי כזר, וכמו דילפינן מקרא. דכל ערל לא יבא אל מקדשי, דערל מחלל עבודה, דכיון שפסלתו התורה הוא כמו זר, דמחלל עבודה, א"כ הלא אית לן קרא דמחוסר כפורים מחלל עבודה והא דאצטריך עוד קרא דקדושים תהיו לטבול יום, שם קאי לטבול יום כזה שאינו מחוסר כפורים, כמו טמא שרץ דלא נוכל למילף מקרא דלא תבא דשם הא מיירי היכא דטומאה יוצא מגופו. נמצא דלמ"ד מחוסר כפורים כזב דמי, לדידי' יש תלתא קראי היכא דכל טומאתו עליו, דמחויב כרת. והיכא שהוא מחוסר כפורים מקרא דלא תבא, וטבול יום מקרא דקדושים יהיו, אכן למ"ד לאו כזב דמי אין כאן רק לימוד אחד בטבול יום ומחוסר כפורים ומתורץ קושיות התוס' אמאי לא יליף לטבול יום מקרא דטמא הוא הטבול יום, כמו דיליף מוכפר עלי' הכהן, וקושיתינו למ"ד לאו כזב דמי, אמאי איצטריכא תרי קראי, ולפי הנ"ל לא קשה דמה דטו"י טמא הוא, לא נוכל למילף. מקרא דטמא דשם הא נאמר וטומאתו עליו דמיירי בכל טומאתו עליו, ורק מקרא דקדושים יהיו ילפינן בין לטבול יום בין למחוסר כפורים

והנה התוס' בד"ה קסבר רבה בזבחים דף י"ז. הקשו עוד מקרא, איך נוכל לומר דמחוסר כפורים, אין בו כרת הא ילפינן מקרא דעוד טומאתו בו. לרבות מחוסר כפורים. ונראה לי, דלכאורה יש להקשות למה לן קרא דוכפר עלי' הכהן וטהרה ללמוד למחוסר כפורים. הא נוכל למילף מקרא דעוד טומאתו בו, כמו דאיתא בנזיר דף מ"ה ובמכות דף ח', דאתי לרבות מחוסר כפורים

לכן נראה לי לבאר סוגית הגמ' בנזיר דף מ"ד, דאיתא שם אמר אביי אשכחתינהו לחבריה דרב נתן בר הושעיא דיתבין וקאמרין ובא לפני ה' אל פתח אוהל מועד ונתנם אל הכהן, אימתי הוא בזמן שטבל ועשה הערב שמש לא טבל ועשה הערב שמש לא אלמא קסבר טבול יום דזב כזב דמי, ואמינא להו אלא מעתה גבי נזיר טמא דכתיב יביא שתי תורים אל הכהן אל פתח אוהל מועד אימתי הוא בא בזמן שטבל ועשה הערב שמש מכדי שערי נקנור היכא קיימי בשערי לוי' והתניא טמא מת מותר לכנס במחנה לוי' ולא טמא מת בלבד, אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו מאי עמו, עמו במחיצתו. אלא לעולם טבול יום דזב כזב דמי ואפ"ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל ואי במחנה לוי' קאי אמאי קרי לי' אוהל מועד למימרא מה התם מחוסר כפרה לא עיילא אף למחנה לוי' מחוסר כפרה לא עייל והתם מנא לן דתניא טמא יהי' לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ע"כ סוגית הגמ', והנה רש"י מפרשי דמחוסר כפרה אסור לכנס במחנה לוי', והקשה רש"י, והא מצורעין נכנסין בשערי נקנור ששם מזין על הבהונות, הא לא קשיא דביאה במקצת לא שמה ביאה, והדברים תמוהים מאד. דהא ביאה במקצת הוא. מה שמכניסין הבהונות לפנים