לבוש מרדכי על זבחים כ

והראב"ד בעצמו סובר דכל דילפינן מזכר עד נקבה תשלחו, כיון שיש חיוב שילוח ממילא חייב כרת, ואם הכניס בגדים שהן אב הטומאה דזה ילפינן מזכר עד נקבה חיוב כרת אף על בגדים אבל בראשון לטומאה אם נכנס אדם חייב כרת שגם ראשון לטומאה מטמא מקדש ה'. אכן אם הכניס בגדים שהן ראשון לטומאה אף שגם הם מטמאים גלי קרא דכבוס בגדים, היינו אדם שאכל נבלת עוף הטהור ובגדים שעליו הא הוי ראשון לטומאה גלי קרא דעל בגדים שהן ראשון לטומאה אין חייב כרת על טימאם מקדש ה', ומשו"ה לדידי' מה שאמר שמואל המכניס טמא שרץ, אפשר לפרש אף על בגדים וחייב מלקות קאמר, דבגדים שהן רק ראשון לטומאה אין עליהם כרת, אבל הרמב"ם שהוא סובר, דעל בגדים שהן ראשון לטומאה, פטור לגמרי, ועל בגדים שהן אב הטומאה. חיוב רק מלקות. הקשה הראב"ד, איך יפרנס להא דאמר שמואל המכניס טמא שרץ חייב, וזהו דקאמר סוף דבר צריך לדקדק אחריו כי דינין דאית ני' דעל בגדים שהן אב הטומאה חייב מלקות, ועל בגדים שהן ראשון לטומאה פטור לגמרי, ואדם הטעון ביאת מים, חייב כרת, אף לאחר שטבלו אי אפשר להלום אותם

, אכן הרמב"ם ס"ל כיון דחזינן, דאמרה תורה, דאדם בנגיעה לא מטמא אלא דוקא בביאה, כדילפינן מקרא דבכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא, כדאיתא ברמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה י"א, וכן קי"ל דהנכנס דרך אחוריו פטור הרי שאמרה התורה, דאדם אין מטמא המקדש, מפני טומאתו אלא הוא מטמא המקדש בביאתו בטומאה, א"כ לא קשה קושית הראב"ד, אמאי מחייב כרת, היכא דטעון ביאת מים, אף לאחר שטבלו כיון דאמר קרא, אל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה, הרי אמרה התורה, דטבול יום אדם, מטמא מקדש ה', בזה שנכנס למקדש, שביאתו אסורה, ובאיסורו בלא יבא, הוא מטמא המקדש, אבל בגדים, אף שהן אב הטומאה כמו כלים הנוגעים במת, על טומאתן שטמאו מקדש, אין חייבין כרת אלא מלקות, כדילפינן מקרא דאם בשרו לא ירחץ, דדוקא על גופו חייב כרת ועל בגדיו בלאו, וכיון דאיסור הכנסת בגדים לא מקרא דלא יבא, אלא מלא יטמאו, משו"ה הכניס ראשון לטומאה, אין לוקה, אבל אדם שהוא ראשון לטומאתו, דאיסורו דלא יבא, מטמא המקדש אף אם נכנס ראשון לטומאה, או הכניסו אדם אחר, חייב משום טומאה דמקדש ה' שביאתו בטומאה מטמא מקדש ה', אכן מחוסר כפורים, שאיסור הכנסתו ילפינן רק מקרא דוכפר הכהן וטהרה, אבל כל זמן שלא כופר לא טהרה עדנה לבא למקדש וליגע בקודש הוי רק לאו הבא מכלל עשה, וקי"ל דלאו הבא מכלל עשה הוי רק עשה, ואין לוקין

ועפ"י סברתינו דבאדם אמרה התורה, שרק ביאתו באיסור המטמא את המקדש לא טומאתו. יש לתרץ דברי רש"י בעירובין דף הנ"ל אהא דאמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב. כתב רש"י ז"ל המכניס טמא שרץ כלי שנטמא בשרץ חייב חטאת בשוגג וכרת על זדונו, משום כי את מקדש ה' טמא, עכ"ל רש"י. והקשה הגר"א בהגהותיו הוא ט"ס דבהדיא אמרינן בתו"כ, דאינו אלא חיוב מלקות בארבעים והביאו רש"י בעצמו שם י"ז ט"ז וכ"כ הראב"ד בפ"ג מהלכות ביאת מקדש וכ"ה בירושלמי נזיר פרק כ"ג, עכ"ד הגהת הגר"א, לכן נראה לי דרש"י סובר, דהא דקאמר קרא, דעל כיבוס בגדיו, אינו אלא בארבעים הוא דוקא בבגדיו וכמו דמצינו בבית המנוגע, דאם נכנסו כלים בבית המנוגע אף בגדים נטמאו מיד, וכן אדם שנכנס נטמא מיד, אבל אם נשא האדם את בגדיו, נעשו טפלים לו ואינם טמאים. אלא אם שהה כדי אכילת פרס, ה"נ כיון דאדם הנכנס בטומאה למקדש ה' אין חיובו משום טומאה אלא משום ביאתו, כן בגדים שעליו, אין החיוב מטעם טומאתן, אלא מטעם ביאתן בטומאה. ואמרה התורה דעל ביאת בגדים, אין חייבין אלא מלקות ארבעים, אבל אם הכניס בגדים טמאים למקדש שלא בדרך לבישה אז חייבין על הכנסת בגדים טמאים כרת, אף על בגדים שהם ראשון לטומאה

אלא דיש עדנה על הרמב"ם קושית המשנה למלך, שהקשה איך קאמר הרמב"ם דעל בגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין מלקות ואימתי חייבין מלקות על בגדים, דוקא אם הם אב הטומאה כמו כלים שנגעו במת, ע"ז הקשה המשנה למלך. הא קרא קאי על הפסוק מקודם דוהאוכל נבלה יכבס בגדיו, וע"ז קאמר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ א"כ קאי קרא בבגדים שנשא אדם האוכל נבלת עוף טהור שהאדם אב הטומאה והבגדים הם ראשון לטומאה, וע"ז אמר קרא, דעל כיבוס בגדיו בארבעים וא"כ קשה על הרמב"ם דאית לי' דעל בגדים שהם אך ראשון לטומאה אין לוקין, ולכאורה היא קושיה עצומה

ונראה לי דהרמב"ם ס"ל, דהנה מצינו שאמרה התורה באיזה דברים, שבשעת חיבורו, חל עליו הדין דהנוגע בו כאילו נגע בהדבר שהוא נוגע בו, כמו הנוגע באדם שנוגע במת, וכן מצינו שהנושא את הנבילה. בשעה שהוא נושא, אז נחשב כאב הטומאה לגבי כלים, ואם פירש אז אין מטמא כלים. ורק בשעת חיבורו אז הוא מטמא כלים וכן האי דינא, הוא בנוגע במשכב הזב. דבשעת חיבורו מטמא כלים. ועיון בר"ש פרק ה' דזבים משנה א' שמביא תוספתא, ז"ל כלים הנוגעים בזב וזבה נדה ויולדת ומצורע משכב ומושב מטמאים שנים ופוסלין אחד עיי"ש שהר"ש פירש שהוא רק מדרבנן. אכן המשנה למלך בפ"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב, ביאר דברי הר"ש, שהוא מדאורייתא בשעת חיבורן הוי כאב הטומאה, לדבר שהוא נמוך מהם, היינו לאוכלין ואיך שיהי' אפילו אם נפרש שזה דאורייתא. אבל עכ"פ בהרבה מקומות עשתה התורה את המחובר לו כמוהו לכמה דברים

והנה הא דאמרינן דאדם האוכל נבלת טהור. שמטמא בגדים (וכן על הנך דמטמאי בגדים בשעת חבורן כמו נושא נבלת בהמה וכו') לאו דוקא בגדים. אלא כל הכלים שנוגעים בהן מטמאין. וא"כ האי דינא דמטמאי בגדים, אפשר לומר שזה מדין כל הכלים. דמטמאי בשעת חיבורן אבל אי אפשר לומר כן, שהרי הכלים מטמאין דוקא אם נגע בהן, אבל אם יגעו כלים שנגע בהן, בשאר כלים לא יטמאו ואילו בגדים. אף עשרה בגדים זה על גבי זה, שנשא בשעה שאכל או נשא את הנבלה טמאים. ע"כ דהאי דינא דמטמאי כלים, אלו שהצריכן התורה כבוס בגדים, הוא ענין חדש, וכדיליף זה בתו"כ מקרא דוטמא, דבשעת חיבורו לנבלה, בשעה שאוכל נבלת עוף טהור. או נושא את הנבלה הוא אב הטומאה, בשעת מעשה ומטמא כלים אבל מה שהצריכה התורה כבוס בגדים, הוא שעשתה התורה בגדים שנושא חבור וטפל אליו אף אם היו עשרה בגדים זה על גבי זה, הרי שעשתה התורה הבגדים חבור לו וכן מפורש בב"ב דף ט דטומאת בגדים הוא משום טומאה בחיבורן והנה הא דאמרה התורה בהרבה דברים, שהנגיעה עושה לחבור. אפשר לפרש בשני אופנים או דאמרה התורה החידוש הזה. בדבר המטמא, שטומאתו יוצאת ע"י החיבור על דבר שנוגע בהחבור, או שאמרה התורה החידוש בדבר הנוגע בהטומאה, שהוא נעשה בשעת מעשה, כדבר שנוגע בו בהטומאה.