לבוש מרדכי על זבחים יט

אבל בגד שהוא ראשון. אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו והקשה שם הכ"מ, על דברי הראב"ד. שכתב סוף דבר צריך לדקדק אחריו איני יודע האיך יצדק פה לשון סוף דבר ומ"ש צריך לדקדק אחריו, מה דקדוק שייך בזה, מילתא דסברא היא כיון שהקילה תורה בכלים לפוטרם מכרת כן נאמר שהקילה בכלי שהוא ראשון לפוטרו אף ממלקות

והנראה לי לבאר דברי הראב"ד וקושיתו. דהנה בעירובין דף ק"ג איתא אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור מאי טעמא מזכר עד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה, יצא שרץ שאין לו טהרה, לימא מסייע לי' מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרם דברי ר' יוסי הגלילי מאי טעמא לאו משום דלית לי' טהרה במקוה לא מי שנעשה אב הטומאה יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה, דברי ר' יוחנן בן ברוקה ר' יהודה אומר, בצבת של עץ שלא לרבות הטומאה. מאי לאו בהא קמפלגי דמאן דאמר תלא לשהות קסבר המכניס שרץ למקדש חייב ומאן דאמר שלא לרבות קסבר המכניס שרץ למקדש פטור לא דכו"ע חייב והכא בהא קא מיפלגי, מר סבר שהוי טומאה עדיף ומ"ס אפושי עדיף וכתבו בתוס' ד"ה לא ז"ל ור"ח גרים דכולי עלמא פטור וקשיא לפירושו דמאי טעמא דמאן דאמר בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש ע"כ, ונראה לי דהר"ח ס"ל כהרמב"ם. דאדם אף שהוא ראשון לטומאה חייב על ביאת מקדש, ועל בגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין עליו. וא"כ הא דאמר שמואל, המכניס טמא שרץ הפירוש אדם טמא שרץ דכיון דהוא טעון ביאת מים מן התורה חייבים כרת על הכנסתו אבל כשנוטל השרץ בהמיינו הא נעשה ההמיין אך ראשון לטומאה, ועל כלי ראשון לטומאה: אין חייבין על ביאת מקדש דילפינן מזכר עד נקבה פרט לכלי חרס שאין נעשה אב הטומאה

והנה שם עוד בגמ'. אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר מעזרה לא קסבר המכניס שרץ למקדש פטור ומאן דאמר מכולה עזרה קסבר חייב, אמר ר' יוחנן. ושניהם מקרא אחד דרשו ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה, מר סבר מדאשתני בעזרה בלוים טומאה בעזרה ליכא ומר סבר עד היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים השתא דאפשר בלוים תו לא מטמאי כהנים. ע"כ, והנה רש"י מפרש דר' יוחנן דחי דאין כאן תנאי דכו"ע המכניס שרץ חייב, ופליגי בהא אי טומאה בעזרה ליתא, כלומר היכא דאיתא התם לא חמירא כולי האי. אכן הר"ח מפרש דעמדה כתנאי. והוא מפרש טומאה בעזרה ליתא, דס"ל אין עזרה מקבלה טומאה וביאור דבריו דאין טומאה בעזרה א"כ לא ילפינן מקרא דולא יטמאו, איסור הכנסת טומאה, א"כ אין איסור להכניס טומאה. דלא נאמר בה מזכר עד נקבה תשלחו. כמו שרץ אחרי שאין לו טהרה במקוה ומה שהוציאו רק משום כבוד בית ה, א"כ בעזרה דאפשר שיכנסו בלוים, לא מיהרו להוציא הכהנים ומסרו ללוים. ומשו"ה ס"ל דאין מוציאין בשבת, אלא מבין האולם למזבח ולא מכל עזרה, דכיון דאין חיוב מצות שילוח על שרץ, דהרי אין עזרה מקבלת טומאה ואין ע"ז איסור דלא יטמאו, דהרי אין עזרה מקבלת טומאה, וא"כ לא התירו שבות דשבת בשביל הוצאת השרץ ר' עקיבא דאמר שמוציאין אותו בשבת מכל מקום שחייבין עליו כרת, הוא סבר דאמרה התורה דעזרה מקבלת טומאה. א"כ הכנסת השרץ למקדש בכל העזרה יש איסור דולא יטמאו מחניהם: ומשו"ה מוציאין השרץ בשבת: מכל מקום שחייבין עליו כרת, כדי שלא לשהות הטומאה שמטמאה מקדש ה' רק כיון דאפשר בעזרה בלוים, משו"ה הוציאו משם הלוים כדי שלא לטמאות יותר הכהנים

והנה הרמב"ם וכן הראב"ד:

שפסקו, דהכנסת שרץ למקדש חייבים עליו כרת. משום דס"ל דטומאה בעזרה איתא כפירוש הר"ח, דאמרה התורה דעזרה מקבלת טומאה וכשמכניסין טומאה לעזרה חייבין משום ולא יטמאו כפשוטו שמטמאים מקדש ה' ומוציאין בשבת, מכל מקום שחייבין עליו כרת, אחרי שאיסור לשהות דבר המטמא הוא מדאורייתא, ולפי זה נבין קושית הראב"ד על הרמב"ם, דהוא ס"ל כיון דאמר הרמב"ם דבגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין מלקות על הכנסתו, דס"ל להרמב"ם, ע"כ אף דאמרה התורה דטומאה בעזרה איתא ועזרה מקבלה טומאה היינו דוקא מאב הטומאה אבל לא מראשון לטומאה וכדילפינן מקרא דכל האוכל אוכלים ומשקים מקבלים טומאה, מכלי שהוא ראשון לטומאה, אבל לא מה שאינו אוכל ומשקה, וא"כ ע"כ דסובר הרמב"ם מדאמר דהמכניס בגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין עליו מלקות, דכיון דאין עזרה אוכל ומשקה, גם היא לא מקבלה טומאה מראשון לטומאה וא"כ יקשה, אמאי אם נכנס אדם שהוא ראשון לטומאה חייב על ביאת מקדש כרת, לא מקרא דולא יטמאו, דהא הוא אין מטמא, ולמאן דס"ל דטומאה בעזרה איתא הוא מפרש קרא כפשוטו דאמרה התורה, דעזרה מקבלה טומאה ואסרה זאת לעשות וחייבה כרת את העושה ומטמא מקדש הי, וא"כ אמאי חייב אדם שהוא ראשון לטומאה ע"כ לא מקרא דולא יטמאו אלא חיובן מקרא, דאם בשרו לא ירחץ ונשא עונות וא"כ דוקא אם לא טבל, אבל אם טבל, דאז אין לחייבו מקרא דאם לא ירחץ, אמאי חייב כרת, וזאת היא השגת הראב"ד על דברי הרמב"ם שכתב, שכלל הוא שכל הטעון ביאת מים חייב כרת על ביאת מקדש. אף לאחר ביאת מים קודם הערב שמשו ע"ז כתב דבריו סותרין לדבריו דס"ל דראשון לטומאה אין מטמא מקדש, ולפי זה יתבאר השגות הראב"ד על דברי הרמב"ם בהלכה ט"ז, שכתב הרמב"ם המכניס שרץ וכיוצא בו כו' אבל הזורק כלים טמאים למקדש, אפילו הוי כנים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנאמר אם לא וכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה, והקשה הראב"ד. מאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת א"כ המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת, ע"כ אני אומר מה שאמר שמואל במס' עירובין, המכניס טמא שרץ למקדש חייב מלקות קאמר ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אונו אב הטומאה וחייב, סוף דבר צריך לדקדק אחריו, והקשה הכ"מ למה הקשה על דברי הרמב"ם הלא דברי הרמב"ם הם בתו"כ וגם מאי הקשה על הרמב"ם מהמכניס כלי טמא, הא הרמב"ם מפרש שהכניס אדם טמא שרץ, אכן לדברינו קושית הראב"ד על הרמב"ם אלימתא, דכיון דהרמב"ם סובר דאין ראשון לטומאה מטמא מקדש ה' א"כ אי אפשר לחייב את מי שהכניס אדם טמא שרץ שהרי בזה שהכניס את האדם הטמא שרץ הלא המכניס לא טימא את מקדש ה', דבשלמא אם נימא דגם ראשון לטומאה מטמא מקדש א"כ האדם המכניס טמא מקדש ה', שהכניס דבר המטמא אבל אם נימא דראשון לטומאה אין מטמא א"כ נהי שאדם טמא שרץ אם נכנס הוא בעצמו עבר על קרא, דובשרו לא ירחץ, אבל המכניסו הלא לא עבר על זה ואמאי יחייב, ואפשר דעבר משום לפני עור לא תתן מכשול אבל מלקות אין עליו אחרי שראשון לטומאה אין מטמא את מקדש ה'.