לבוש מרדכי על זבחים יח

רבנן המעלה הזו אף להקרבה. דעצים ולבונה שנגעו בטומאה לא, א"כ מדרבנן דין הוא בדברים הקרבים, שאם נגעו בטומאה שלא יקרבו א"כ מאי יועיל שזרעם למי החג שנטמאו ופקע מהם הטומאה, אבל הלא זה שנגעו בטמא שעשו רבנן המעלה שלא יקרבו, הדין הזה לא פקע משו"ה אסורים להקרבה, וא"כ כיון שבקודש אין מועיל הזריעה, משו"ה אמרו שגם בתרומה לא יועיל הזריעה ומה מאד מדויקים דברי הרמב"ם ומתורצים כל הקושיות דודאי דרשא והבשר לרבות עצים ולבונה. דרשא גמורה מדאורייתא כדמוכח מכל הסוגיות ולא קשה קושית התוס' מגמ' מנחות כ"א דקאמר עצים ולבונה דקאמר יצאו עצים שאינם מקבלים טומאה, דאיסורא דעצים ולבונה אם נגעו בטומאה לאו משום דקבלו טומאה. אלא משום שאסרה התורה לאכול קודש כזה שנגע בטומאה, ומעתה דברי הרמב"ם בפ"ו מאיסורי מזבח הלכה ח' שכתב מעלה יתרה עשו חכמים בקדשים. שזרעים שנטמאו אפינו זרען היוצא מהם פסולין לנסכים, שאין זריעה מועלת בקדשים וכן העצים והלבונה אעפ"י שאינן אוכלין. הרי הן מתטמאין כאוכלין לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותו היינו דס"ל להרמב"ם לפרש בגמ' דהאי דינא, דאין זריעה להקדש והאי דינא דעצים ולבונה לפסול להקריבם למזבח, חד דינא הוא, דמן התורה לא קבלו העצים והלבונה טומאה וזרעים שנזרעו פקעא הטומאה ולקרבן הם כשרים רק כיון דמן התורה אסור לאוכלם כמו שאינו הי' להם טומאה, מפני הנגיעה עשו רבנן מעלתם לקרבן, כמעלת התורה לאכילה, דמן התורה זרעים קדשים שנזרעו היינו מים שהשיקן אסורים לאכול, כאילו הי' להם טומאה וכן עצים ולבונה אסורים כאילו הי' להם טומאה עשו רבנן המעלה הזו בקדשים אף לענין קרבן שיהי' הפסול כאילו יש להם טומאה

וכן יתבאר דברי הגמ' דקאמר אף אנן נמי תנינא העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, דהנה מחוסר כפורים, ילפינן מקרא דוכפר עניה הכהן וטהרה דעדיין יש בה מקצת טומאה. אבל איסור מחוסר כפורים הוא רק לימוד שיש איסור עשה לאכול בקדשים, והנה הר"ח גרים בגמ' העריב שמשו אין. לא העריב שמשו לא, ונראה לי דהר"ח סובר דבגמ' מדייק דקתני הביא כפרתו אוכל בקדשים דומיא דהעריב שמשו אוכל בתרומה, מה התם אם אכל תרומה קודם הערב. לוקה, שהרי טבול יום לוקה אם אכל תרומה, אף מחוסר כפורים אם אכל קודם שהביא כפרתו לוקה, וקשה הא מוכפר עלי' הכהן נוכל לילף רק עשה, ועכצ"ל, כיון דילפינן מקרא שיש עלי' עדנה מקצת טומאה א"כ מחוסר כפורים שנגע בקודש יש על זה דין דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, כדאיתא בפסחים ט"ז, א"כ מחוסר כפורים שאכל בשר קודש תיכף כשנגע נאסר לו לאכול מטעם הבשר אשר יגע בכל טמא אף דמחוסר כפורים איננו מטמא עוד. אעפי"כ אסור לו הבשר שנגע מדין והבשר אשר יגע, אף דלא הוי טומאה על זה א"כ שפיר קאמר, אף אנן נמי תנינא. דמה"ת אסור לאכול אם נגע מחוסר כפורים. עשתה התורה מעלה, אף בלא טומאה, איסור לאכול, א"כ האי דינא אי אפשר להסתלק ע"י זריעה, ואסור מן התורה לאכול ולשתות מים שנגע בהם המחוסר כפורים אף אם יזרעו. א"כ עשו רבנן האי מעלה לגבי קרבן נמי שיופסל מלהקריב דבר שנגע בטומאה אף אם הטומאה הלכה, כגון מי החג שנטמאו ואח"כ השיקן, דלפי דברינו טעמא דמי החג שנטמאו, ועצים ולבונה, דאסורי בנגעו בטומאה, ומחוסר כפורים שלוקה על אכילת קודש חד טעמא נינהו מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם, שפסק דמחוסר כפורים שאכל קודש לוקה, אף דס"ל במחוסר כפורים שנכנס להר הבית אינו לוקה, דהכא אין המלקות מטעם טומאת הגוף, רק מטעם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, דבנכנס להר הבית, לא שייך זה

והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ד ז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת מקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו, וכתב ע"ז הראב"ד א"א דבריו סותרין זה את זה, והנה הכ"מ פירש דקושית הראב"ד, שהרי הוא בעצמו כתב וכן הנוגע בכלים כו' או שנגע באדם כו' הרי זה פטור והרי אלו טעונים ביאת מים מן התורה כו'. אכן לדידי קשה מאד דכרי הכ"מ. דאיך נימא. דקושיתו ממאי שמסיק הרמב"ם דהנוגע בכלים שנגעו באדם. שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת הרי זה פטור דהרי הרמב"ם בעצמו מסיק דבאלו אין חיובין על ביאת מקדש מפני שדברים אלו דברי הלכה מפי הקבלה הן. ואם נימא דזה קושי' יקשה בכל מקום שאמר בגמ' כלל ואח"כ ממעט. כמו בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המום ומלח אטו יקשה שהדברים סותרין זה את זה ומה לי אם נאמר בלשון חוץ מן המים ומלח או הי' אומר. אבל מים ומלח אין משתתפין בו כיון שתיכף מפרש דעל זה לא קאי הכלל וא"כ הרי הרמב"ם אומר בפירוש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים חייב כרת על ביאת מקדש כו' אבל הטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח אעפ"י שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת מקדש וכן הנוגע בכלום שנגעו כו' או באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אעפ"י שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת מקדש. שדברים אלו הלכה מפי הקבלה וא"כ הלא הרמב"ם מפרש. דמה שאמר כלנו של דבר. כל שהוא טעון ביאת מים מן התורה, חייב על ביאת מקדש צריך שיהי' לזה עוד שני תנאים. שיהי' הטומאה שהנזיר מגלח עלי' ושתהי' טומאתו מפורש בתורה לא הלכה מפי הקבלה ואיך שייך על זה להקשות דבריו סותרין זה את זה, ובכן דברי הראב"ד תמוהים. עוד כתב הרמב"ם בהלכה ט"ז. ז"ל המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חיוב כרת שהרי טמא מקדש ה' אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפינו הוי כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס וגו'. מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל א"א מאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת. על כן אני אומר מה שאמר שמואל במס' עירובין המכניס טמא שרץ למקדש חיוב מלקות קאמר. ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב, סוף דבר צריך לדקדק אחריו. והקשה ע"ז הכ"מ, למה הקשה על דברי הרמב"ם על זה שאמר, דעל כיבוס בגדים לוקה ארבעים. והקשה ע"ז א"כ המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת, הלא דברי הרמב"ם הם בתו"כ וא"כ כמו שתירץ לעצמו כן יתרץ אליבא דהרמב"ם. כ"ש שהמסתכל בדברי הרמב"ם יראה דקושי' מעיקרא ליתא, שהרי הוא מפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ אלא אדם טמא שרץ הוא וחייב כרת הוא כפשטא דלישנא דחייב

עוד כתב הרמב"ם בהלכה י"ז ז"ל יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה. כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת, שהן אב הטומאה כמו שיתבאר