לבוש מרדכי על זבחים יז

שאמר הכ"מ דמשו"ה פסק הרמב"ם דלא כרבא משום דמשמע לי' דדרשא דהובשר הוא דרשא גמורא ואילו הכא אמרינן והבשר לפיסולא בעלמא. לכאורה אין בזה טעם לדחות דברי רבא. דהרי תוס' בזבחים פירשו בטוב. דהא דקאמר דדרשא דוהבשר לפיסולא בעלמא הוא לר"ש דס"ל דדברים שאינן נאכלין. אין חייבין עליהן. הוא יאמר דהאי דרשא הוי אסמכתא. אבל לת"ק דרשא גמורה היא. וא"כ בודאי הוה לי' לפסוק כרבא. ומה דמשמע מכל הסוגיות דהוי דאורייתא. היינו דסבירא לכל הסוגיות דהלכה כרבנן. דאף בדברים שאינן נאכלין חייבין עליהן

והנראה לי בזה דהי' קשה להרמב"ם כיון דאף בדברים שאינן נאכלין כמו עצים ולבונה חייבין משום טומאת כרת א"כ איך אמרינן בדף ל"ה דעל עור כו' גידין קרנים וטלפים אין חייבין משום טומאה מ"ש מעצים ולבונה דאף שאינן נאכלים חייבים עליהם משום טומאה. ואין לומר דעצים ולבונה קדשי קדושת הגוף להקרבה והנו לא קדשו קדושת הגוף דהרי בזמן שמחוברין הא קרבו ואין לומר דהא דקרבי בעת שמחוברין הטעם דבעת שמחוברין אין חיוב להסירם אבל לא בתורת קרבן מקריבים אותם, דא"כ תקשה איך קאמר ר' יוחנן דאבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית, חייב משום הקטרה, הא העצם לא בכלל הקטרה הוא ע"כ דכשהוא מחובר העצם גופא בהקטרה הוא, ורק כשנפרש אין מקריבין אותו, כמו דאין מקריבין בקדשין הנאכלין את הבשר כן אמרה התורה דאף בעולה היכא שנפרשו אין מקריבין אותם, אבל קדשי קדושת הגוף, העור והעצמות והקרנים ובעי הזריקה להתיר אותם ולהוציאם ממעילה ולהוציא את העור משריפה, דהא אם אירע פסול קודם הזריקה אף העור יצא לשריפה לכן סבירא להרמב"ם דהא דקאמר ר"ש מחויב (כרת) בדבר שדרכו לאכול ורבנן פליגי, אין הכונה דברים שאין נאכלין כלל כמו עצמות גידים, עצים ולבונה אלא כמו שליל ושליא, דאמרינן דאם פיגל בזבח נתפגל השליל והשליא, דאף שאין דרך בני אדם לאכול סברי רבנן כיון דאיכא אינשי דאכלי חייבין כרת וכדאיתא בתוס' זבחים דף ל"ה ד"ה פיגל, אכן ר"ש סבר, כיון שאין דרכן לאכול, אף דאיכא אינשי דאכלי אין חייבין כרת אבל רבנן סברי, כיון דאיכא אינשי דאכלי נתרבו לכרת, אבל דבר שאין דרכן לאכול כלל כמו גידין כו' עצים ולבונה, אף דרבינן למלקות מקרא דוהבשר, לא ריבתא תורה, אלא למלקות אבל לא לכרת

אין להקשות הא רבא אמר בדף ל"ד, דכל היכא דלא קרינא דוטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אכן אין זה קושי' דהנה הלימוד דוהבשר אשר יגע, דמרבינן עצים ולבונה, שני חידושים ילפינן מזה א) דאף שאין עצים ולבונה בני קיבול טומאה נינהו אעפי"כ אם נגעו בטמא נאסרו מלאכול, ב) אף דאין עצים ולבונה בני אוכלה חייבים מלקות על אכילתם, והנה בגמ' ל"ד דבעי לומר דאף למ"ד אין חייבים כרת בטומאת הגוף, על בשר קודש לפני זריקה, אף דהאכילה, הלא אף קודם זריקה אכילה, אלא דנימא דעל אכילה זו פטרה התורה, א"כ באכילה כזו פטרה התורה מכרת ולא קרינן וטומאתו עליו ונכרתה, שם לא קרינן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אבל בעצים ולבונה לענין כרת לא רבתה התורה, שתהא האכילה של עצים ולבונה אכילה: ורק לענין מלקות רבתה התורה שאכילת עצים ולבונה אכילה וא"כ לא שייך לומר כל היכא דלא קרינן וטומאתו עליו ונכרתה: דנוכל לומר דקרינן בעצים ולבונה אם הי' אוכלם. וטומאתו עליו ונכרתה, רק דלא אכלם, שהרי עצים ולבונה לאו אכילה הוא ורק לענין מלקות רבתה התורה שאכילתם אכילה

ולפי זה יפרש הרמב"ם לדבריו ביד החזקה, בפירוש המשנה בדף מ"ה דאבל העצים ולבונה דלא כמו שפירש בפירוש המשנה שלו. דזה קאמר ר' שמעון ובהלכותיו ביד חזקה חזר בו ומפרש דר"ש קאמר דמחייב דוקא בדבר שדרך בני אדם לאכול אבל כגון שליל ושליא אין מחייב ות"ק מחייב כיון דאיכא אינשי דאכלי. וסוף המשנה הוא סתמא ככו"ע דעצים ולבונה וקטורת. דאין נאכלים כלל אין חייבין עליהן. משום טומאה. היינו כרת. אבל מלקות חייבים עליהם, מקרא דוהבשר א"כ פסק הרמב"ם כת"ק דכרת אין חיובים על עצים ולבונה וקטורת לא משום פגול נותר וטמא. דלא עדיף מעצמות וגידין. אבל מלקות חייבים עליהן

והנה הא דאמר והבשר לרבות עצים לבונה יש לפרש בשני אופנים או דאמרה התורה דחבת הקודש מכשר דברים שאינם מקבלים טומאה דלאו אוכלים נינהו לקבל טומאה, או דבאמת לא אמרה התורה שקבלו טומאה רק אמרה התורה דאם נגע קודש בטמא לא יאכל ואמרה התורה דדבר שנגע בטמא אף שלא קיבל טומאה לא יאכל, ואף אם נימא דצריד של מנחות מונין בו ראשון ושני, היינו דאמרינן דצריד של מנחות הא ראוי לקבל טומאה, רק שלא הוכשר אמרינן דחבת הקודש מכשר לקבל טומאה בלא הכשר אבל עצים ולבונה דאינם כלל בני קבול טומאה רבתה התורה רק דלא יאכלו אם נגעו בטומאה, אבל לא שיקבלו טומאה: והנה אם נימא דעצים ולבונה לא קבלו טומאה. רק גזרה התורה שלא יאכלו. לענין לפסול מהקרבה לא ילפינן מזה כלל. דעצים ולבונה שנגעו בטומאה לא יקרבו. דבשלמא אם נימא דילפינן מקרא דאמרה התורה דעצים ולבונה הקדושים לקרב. קבלו טומאה א"כ הם טמאים וטמא אסור להקריב. אבל אם נימא דחדשה התורה בעצים ולבונה. שמטעם נגיעתם בטומאה לא יאכלו אבל אינם טמאים א"כ מהיכי תיתא לפוסלם להקרבה ואין לומר מטעם משקה ישראל חדא דהאי קרא דוקא היכא דלא היתה שעת הכושר כדאיתא בגמ' מנחות ו' אלא אף אם נימא דמתלתא קראי ילפינן דאין לחלק כדאיתא שם בתוס' ו' ד"ה כתב אף דיש לומר דגם למסקנא לא ילפינן ממשקה ישראל לאסור להקרבה רק היכא דהיתה שעת הכושר והא דמייתי קרא לאסור בנעבד היכא דמחויב קטלא, דכיון דבהמה בחי' אסורה, א"כ היכא דנעבדה ונגמר דינה לא היתה שעת הכושר: אלא אף לדברי התוס' דעתה ילפינן ממשקה ישראל לאסור להקרבה, אף היכא דלא היתה שעת הכושר) היינו דוקא. היכא דהאיסור לא בא מטעם הקדושה, אבל היכא דבא מטעם הקדושה לא שייך לאסור מקרא דמשקה ישראל, כמו דמצינו כמה פעמים הבשר אסור באכילה ואעפי"כ מקריבים: וכמו בזרק דם על המזבח שלא במקומו

ואם נימא דקרא דוהבשר בא לרבות דעצים ולבונה ג"כ מקבלי טומאה ואיסורם להקרבה דאורייתא מטעם טומאה, אם נזרעו אזל טומאתם ומותרין להקרבה, אבל אם נימא, דלא אמרה התורה. דעצים ולבונה מקבלי טומאה, רק דאסורין לאכול, מטעם שנגעו בטומאה, א"כ מה יועיל שנזרעו נהי דטומאתם אזל, אבל מה שאסורים לאכול, מטעם שנגעו בטומאה במה אזל

ובזה מבואר דברי הגמ' בפסחים דבגמ' קאמר שמי החג שנטמאו, אין מועיל השקה, ומביא ראי' מהא דעצים ולבונה, אם נגעו בטומאה לא יאכלו והא עצים ולבונה לאו בני קבולי טומאה אלא מעלה הנ' מעלה, פירוש דהגמ' ס"ל דאמרה התורה דעצים ולבונה, אף שלא קבלו טומאה, אסור לאוכלם ואף דדין זה הוא רק לגבי אכילה ולא לענין הקרבה כיון דהתורה עשתה המעלה לאכילה גזרו