לבוש מרדכי על זבחים טז

מעשה סוף סוף קלישה לה טומאתן קסבר מחוסר כיפורים דזב כזב דמי. ע"כ, וקשה למ"ד מחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי. למה איצטרכי תרי קראי בטבול ובמחוסר כיפורים לילף טבול יום ממחוסר כיפורים

הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות ביאת מקדש דמחוסר כיפורים שנכנס למקדש אינו חייב כרת. ואינו לוקה, הקשה הראב"ד דתוס' דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער נקנור אפילו הם מחוסרי כפרה הרי אלו חיובין על זדונן כרת. והנה בתוס' הכא הביאו מתניתן דמס' כלים דאיתא בהדיא דמחוסר כיפורים שנכנס למקדש חייב כרת. דתנן עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייב חטאת. אכן ממשנה זו יש לתרץ דלא תקשה להרמב"ם דכפי גרסתינו במשנה איתא. עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבין עלי' חטאת. לפי זה הא דאמר חייבין עלי' לא קאי על מחוסר כיפורים. אלא דאמר דבשני דברים. מקודש עזרת ישראל. א' שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם. ב' שחייבין על עזרת ישראל חטאת. היינו בטמא וטבול יום. לאפוקי בעזרת נשים. שאף הטמא און חייב עלי' חטאת אבל מה שאין מחוסר כיפורים נכנס הוי רק עשה דוישלחו. אבל לא כרת. אכן מתוספתא הנ"ל שהקשה הראב"ד. קשה ואף שתירץ הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם ס"ל דאתיא כמ"ד מחוסר כיפורים דזב כזב דמי. וקשה מנא לי' להרמב"ם זאת. דילמא כיון שיש איסור אף למ"ד לאו כזב דמי כיון דמחלל עבודה. אימא שהוא בכרת

עוד כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש. הלכה ד' ז"ל וכן טמא שטבל ועבד קודם שיערוב שמשו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כו' אבל מחוסר כפורים שעבד אעפ"י שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור. ועיין בראב"ד שהקשה מגמ' מכות דאיתא שם עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים. ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא. אכן קושי' זו אינו מבין, הא סתם פריך, כיון שהוא טבול יום מקריו יש בו כרת והרי זה גם הרמב"ם מודה. שטבול יום שנכנס לעזרת ישראל מחויב כרת. שהרי כן כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת המקדש. הלכה י"ד ז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חיוב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו. ואפשר דקושית הראב"ד מתירוצא דגמ' דמשני. הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. וס"ל להראב"ד דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. אלא אם האיסורים שווים. אבל אם אין האיסורים שווים. לא שייך לומר הואיל והותר איסור קל יותר איסור חמורה ולדברי הרמב"ם דמחוסר כפורים הותר לצרעתו רק עשה דוישלחו. איך נימא דהותר איסור טבול יום לקריו שיש בו כרת. עוד הקשה הראב"ד. מתוספתא דזבחים, דמונה אותו עם אותן שבמיתה. והכ"מ הקשה מגמ' דסנהדרין פ"ג דמני בברייתא אותן שבמיתה וחשיב מחוסר כפורים בהדיהו. וביחוד קשה קושי' עצומה על הרמב"ם שהוא סותר דיברי עצמו שהרי בפי"ח מהלכות סנהדרין. מנה הרמב"ם מחוסר כפורים ששימש בין הנך דמחויבון מיתה בידי שמים והכ"מ והרדב"ז ומהר"י קורקוס תירצו דטעות סופר יש בהרמב"ם

והנה הרמב"ם כתב בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד ז"ל והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיערוב שמשו קודם שיביא כפרתו לוקה כו' ולכאורה קשה כיון דסובר הרמב"ם שמחוסר כפורים כיון דילפינן טומאתו מוכפר עלי' הכהן וטהרה, הא אם לא כפר לא טהר, הוי רק עשה. דמשו"ה ס"ל דמחוכ"פ אין לוקה על ביאת מקדש, א"כ אמאי לוקה כשאכל קודש, הא הוי רק עשה. ומנה לי' דלוקה

לכן נראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות איסורי מזבח, הלכה ח'. ז"ל מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפילו זרען היוצא מהן פסולים לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים, וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכלין לענין הקרבנות, ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן, הרי דסובר הרמב"ם דדרשא זו דוהבשר לרבות עצים ולבונה הוא אסמכתא בעלמא, וכן כתב הכ"מ שהרמב"ם ס"ל דהוו דרבנן וכבר הקשו עליו. שהרי בגמ' חולין דף ל"ו, אמרינן חבת הקודש דאורייתא הוא, ועיין בתוס' זבחים דף נ"ד, שהוכיחו ג"כ שהיא דאורייתא, ואף שבגמ' פסחים דף ל"ד, קרי לה מעלה, אי אפשר לומר דהוי רק מעלה דרבנן דהכי נמי מביא שם הביא כפרתו אוכל בקדשים והתם מענה דאורייתא, עכ"ד התוס', ולדידי עוד נראה דאי אפשר כלל לומר דשם בפסחים. מביא מעלות דרבנן, דא"כ למה להביא מדינים אלו דעצים ולבונה ומחוסר כפורים שיש בקדשים מעלות דרבנן, הא בפרק חומר בקודש, שנו אחד עשר מעלות שיש לקודש. ומדוע הביא רק שתי מעלות אלו דעצים ולבונה ומחוסר כפורים. ע"כ דהנך שתי מעלות, הוי דאורייתא, אלא דאף אם נימא דהוי מעלות דאורייתא, ג"כ קשה, דאמאי לא הביא המעלה, דקודש אסור לאונן ועוד הא שם מביא ראיות לתרץ הקושיא, אמאי אין מועיל זריעה לתרומה, וא"כ להביא ראיות שיש מעלות לתרומה והקדש, למה להביא ראיות ממחוסר כפורים. הלא תרומה וקודש יש להן מעלה דאסורים לטמא וגם הלא בקודש יש מעלות דפנ"ח עכ"ס ובתרומה מתפ"ז

, עוד הקשה הלחם משנה על הרמב"ם שם בפ"ו מהלכות איסורי המזבח, דאיך כתב הרמב"ם דדרשא דוהבשר הוי רק מדרבנן, הא הרמב"ם בעצמו פסק בפי"ח מהלכות פסולו המוקדשין בהלכה י"ב ז"ל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, הרי דס"ל דדרשא זו דהובשר הוי דרשא גמורה לרבות עצים ולבונה שאם נטמאו לוקה על אכילתן, ע"כ דברי הלח"מ, ובאמת קשה דברי הכ"מ, איך כתב בפ"ו מהלכות איסורי מזבח שזה שעצים ולבונה מקבלין טומאה הוא מדרבנן, הא הוא בעצמו כתב לפרש דברי הרמב"ם בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשין. שכתב דהעצים הלבונה והקטורת אין חייבין עליהן כרת לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף. שהפירוש בדברי הרמב"ם אין חייבין עליהן כרת. אבל מלקות מחייבים על זה. הרי דסובר דמקבלין טומאה מדאורייתא

והנה גם דברי הרמב"ם תמוהים מה שפסק דאין חייבין עליהן השיג הראב"ד דפסק כר"ש. ולדברי רבנן הא חייבים עליהן כרת. ועיין שם בכ"מ שתירץ דהרמב"ם לא פסק כרבא. דאמר מסתברא כמחלוקת בזו (בטומאת הגוף) כך מחלוקת בזו (בטומאת הבשר) מ"ט כיון דלא קרינן בי' וטומאתו עלי' ונכרתה לא קרינן והבשר אשר יגע בכל טמא, והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה. ההוא לפיסולא בעלמא. ופרשו מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, ומשום דמשמע להרמב"ם דדרשא זו דאורייתא משו"ה פסק דלא כרבא אף שהוא בתרא. ועוד כתב דלא איפלגו ת"ק ור"ש אלא לענין מלקות. אבל כרת לכו"ע אין חייבין. והנה על מה שאמר הכ"מ. דלא פליגו אלא לענין מלקות כבר הקשה המשנה למלך. דהא הסוגיא מוכח דלענין כרת נחלקו והיינו דבגמ' אמר ר' יוחנן שלשה כריתות בשלמים למה כו', ואחת לדברים שאינן נאכלין לר"ש דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן כו'. הרי דפליגי לענין כרת וגם מה