לבוש מרדכי על זבחים טו

צריך לקמוץ אבל קידוש כלי למה לא יצטרך ואין לחלק דמשו"ה בקומץ בעי קידוש בכלי משום דהקומץ אחר הקמיצה הוא בידו של הכהן אבל הלבונה מונחת גם אחר קמיצת הכהן את הקומץ מונחת באותה הכלי ונתקדשה עתה, אכן כבר מבואר אצלנו במקום אחר: דעיקר הקידוש הוא בשעת הנתינה לכלי ובזה ביארנו דברי הרמב"ם שפסק כלי שרת מקדשין הפסולין לקרב וא"כ יקשה איך כל הפסולין שבדם כמו פיגול ושלא לשמו, בחטאת וכו' הא קובל בכלי שרת, ע"כ דהתם הקבלה הי' בפסול ומה שמונח עתה בהכלי אין מקדש, וכמו דאיתא בגמ' דהוו כמו שסדרו הקוף, אבל אם אח"כ אחר הקבלה בפסול, אם יתנם לכלי שרת אז יעלו למזבח, א"כ כיון שהניח הלבונה בהכלי שרת, קודם הקמיצה א"כ אחר הקמיצה כיון דהלבונה מתרת כמו הדם, א"כ יצטרך קידוש שני ללבונה בכלי כמו הקומץ, וע"כ הא דמלקט ונותנו על הקומץ זה הוא הקידוש של הלבונה, וא"כ אמאי הילוך דמתן כלי הוי עבודה שלימה, אף לריש לקיש

והנה הרמב"ם כתב פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין. הלכה ו' ז"ל והמנחות הנקמצות בארבע בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש. ותמה המ"ל דמשמע דמדייק הרמב"ם דדוקא בהולכת הקומץ למזבח. אבל לא בהולכה דמתן כלי והרי ר"ל מפרש דאף בהולכה דמתן כלי מפגל. ואף דר"י פליג עלי' לענין דהולכה בעצמה של הקומץ מפגל. אף דלא חישב בהולכת הלבונה. ולדידי' אין צריך לפרש בהילוך דמתן כלי, אבל בזה היינו בדין אם מפגל הולכה דמתן כלי לא מצינו דפליג ר' יוחנן על ר"ל. וא"כ מנא לי' להרמב"ם לפסוק בזה. דלא כריש לקיש. ונראה לי דטעמא דהרמב"ם דכפי שבארנו למעלה ר"ל ס"ל דפירוש והקריבו הוא שיקריבו הדם שיגיע למזבח. ולדידי'. אף הולכת שלא ברגל הויא הולכה א"כ כל מה שעושים כדי שיגיע הדם או הקומץ למזבח הוי הולכה. ולדידי' ליקוט לבונה אחרי שע"י שמלקטים יוכל הלבונה לבא למזבח. אף שחסר עוד קידוש בכלי הוי הולכה. א"כ ההילוך למתן כלי. הוי ג"כ הולכה. אבל אם נימא הולכה שנא ברגל לא הויא הולכה. א"כ הפירוש שילך ברגל עם הדם למזבח. א"כ ההילוך למתן כלי הא לא הוי עדנה ההולכה למזבח. שהרי חסר עדנה מתן כלי. משו"ה דוקא הולכה למזבח הוי הולכה ולא הולכה למתן כלי. ומשו"ה בכל דוכתי מזכיר רק הולכה למזבח. ולא הולכה למתן כלי

ולפי"ז אפשר לפרש דהיכא דהויא עבודה חשובה בפני עצמה ואיננה שייכא להתרת הדבר. אז עבודה חשובה בפני עצמה היא לפגל. והכא ההולכה לתן בכלי להקדיש את הקומץ. אין זה שייך לקדושת הלבונה. וא"כ ההולכה למתן כלי של הקומץ אין שייך עדנה להשירים. שהרי אין מתיר השירים. ולא דמי להקומץ שבזה עושה הסלת לשירים. אבל הולכת הקומץ לכלי, אין שייך להשירים. רק לקדושת הקומץ. היא חשובה בפני עצמה לפגל. אבל ההולכה להקטרה. שזה הכנה להתיר השירים נחשבים עם השירים. ולהתיר השירים. הא בעי דוקא הקטרת הלבונה. משו"ה אין מפגל

אכן שיטת הרמב"ם בפט"ז. מהלכות פסולי המוקדשין דאם פיגל בקומץ ולא בליקוט הלבונה. אין פיגול עד שיחשב בשניהם. בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהן בכלי או בשעת הולכתן. או בשעת הקטרתן וכבר תמה המ"ל שהוא סוגית הגמ' דאיתא דבקמיצה. ובמתן כלי ובהילוך לא פליגי דגם רבנן מודו דגם בחדא מפגל

ונראה לי וכן מצאתי כעין זה בספר ברכת הזבח. בשם רבו. דהרמב"ם מפרש להיפך. דבקמיצה ובמתן כלי והילוך אף ר"מ מודה דבעי דוקא. שיחשב בשניהן. ונראה לי דר"ל ס"ל. דכל זמן שלא נתקדש הקומץ בהכלי וגם הלבונה הקומץ והלבונה כחדא נינהו, דרק בנתינתן נתקדשו ונתברר חלק גבוה, ולא נקראו עדנה מתירים ור"מ פליג רק בחצי מתיר. אכן בהולכה פליגי ר"י סבר דגם בהולכה אף לר"מ. בעי דוקא שיפגל בשניהן. ור"ל סבר דבהולכה. לר"מ פיגל אף בחדא. וקאמר מ"ט דר"י כל שאינה מתרת. אינה עבודה חשובה לפגל דהרמב"ם גורס. אינה עבודה חשובה. פירוש דהיכא דאינו מתיר. אף ר"מ מודה. דעבודה כזו אינה חשובה לפגל בפני עצמה. ופריך לר"ל דהא קתני דבהלוך לא פליגי ותירץ ר"ל בהלוך דמתן כלי. דלא נתקדשו עדנה, שם מודה ר"מ דתרויהו חדא נינהו אבל בהולכה להקטרה דכבר נתקדשו. שם כבר נקרו מתירין ואף חצי מתיר מפגל. ואף דקשה הלשון דאמרינן בשלמא לר"ל איכא נמי הולכה דלבונה אפשר דהרמב"ם גריס איכא נמי הקטרה דלבונה. פירוש ואעפי"כ סבר ר"מ דמפגלין בהקטרת הקומץ כדי א"כ הולכה נמי, אף שיש הולכת הלבונה. לר"מ מפגלין בהולכת הקומץ. או בהולכת הלבונה דכיון דכבר נתקדשו נעשו מתרין. ור"מ ס"ל אף חצי מתיר מפגל

איך שיהי' חזינן דהרמב"ם ס"ל. דגם לבונה בעי מתן כלי ולפי זה מיושב פסק שפסק דליקוט לבונה בזר פסולה. שהרי הקומץ שנתן הכשר לפסול נפסל וכדאיתא ברמב"ם פי"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' והטעם משום דהוי כנשפך מן הצואר על הרצפה. וכדאיתא בגמ' מנחות כו'. א"כ אם ליקט זר הלבונה הפסול לא מטעם הולכה. אלא משום דנשפך מן הצואר. שמהכלי ניתן לפסול. והא דבגמ' מוכיח דסבר ר' ינאי הולכה שלא ברגל הוי הולכה. משום דר' ינאי הא אמר. שם במנחות. דכיון שקמץ מכלי שרת מעלהו למזבח אפילו בהמינו, הרי דר' ינאי סבר דלא בעי קידוש כלי, א"כ לר' ינאי הטעם דליקוט לבונה בזר פסול, משום הולכה, וס"ל הולכה שלא ברגל הויא הולכה, אבל להרמב"ם הפסול, דבעי דוקא קידוש בכלי, וא"כ אם ליקט זר. הוי כנשפך מן הצואר. דפסול לכו"ע. שהרי מהכלי שקמצו, בעי ללקוט לקדש בכלי וממילא פסולה בזר וממילא מפגלת, דהרי מעכבה כפרה

סימן ד

סוגיא דטבול יום ומחוסר כפורים

דף י"ז. טבול יום מנא לן דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום. הקשה בתוס' כמה קושיות. כיון דמחו"כ יליף לקמן מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה א"כ למה לן קרא בטבול יום הא בטבול איכא כמה קראי דעד הערב הוא טמא

עוד בגמ' אמר רבה למה לי דכתב רחמנא טמא וטבול יום ומחוסר כפורים צריכי כו' אלא לא לכתוב רחמנא בטבול יום ותיתי מהנך דמאי פירכת מה להנך שכן מחוסרים