לבוש מרדכי על זבחים יג

מכל העבודות, אבל טבילת אצבע בחטאת החצונות, אף דע"כ צריך לטבול, כיון דלא כתוב בהדיא לא נעשית עבודה חשובה, וא"כ גם ליקוט לבונה כיון דלא כתוב בהדיא, לא נעשית עבודה חשובה, וא"כ ר' ינאי דאמר ליקוט לבונה בזר פסולה, ע"כ משום דס"ל הולכה שלא ברגל הויא הולכה ופירוש דוהקריבו, להקריב הדם למזבח, וא"כ כיון דהליקוט הוא קירוב למזבח משום הכי בכלל הולכה היא

ואין להקשות לר' ינאי דס"ל ליקוט לבונה בזר פסולה, הרי דס"ל דהולכה שלא ברגל הויא הולכה, א"כ אמאי אין טבילת אצבע מפגלת בחטאת החצונות, דהא ג"כ ע"כ צריך לטבול אצבעו. אכן אפשר לתרץ, כמו שכתבנו למעלה, שיש חילוק בין אם מקרב הדבר, או שעושה המעשה שלא לקרב אלא דעי"ז יהי' אפשר לקרב, הטבילה באצבע איננה התקרבות ורק מעשה שעי"ז והי' אפשר לקרב, זה לא ילפינן מהולכה, שהיא בעצמה הקרבה למזבח, אכן ליקוט לבונה, הלא היא הקרבה, שנוטלה להקריבה ומגביה למזבח, ועוד אפשר לומר דטעמא דאינה מפגלת טבילת אצבע בחטאות החצונות, כיון דשני קרא, ולא אמר וטבל גלוי קרא זה, שלא תהי' טבילת אצבע בחטאות החצונות בכלל הולכה

עכ"פ למסקנת הגמ' בין לר"ש בין לרבנן, הא דאמרינן הולכה לא תפקא מכלל קבלה, הוא כמו דקבלה, אם ביטלה פסול הזבח, כן אם ביטל הולכה, פסול הזבח, א"כ לרבנן דס"ל הולכה שלא ברגל, לא הויא הולכה אם שחט בצד המזבח וזרק בודאי דפסול נמצא מיושב פסק הרמב"ם שפסק דאם שחט וקבל וזרק למזבח, בלא הולכה פסול הזבח, דהרי אמרינן הולכה לא תפקא מכלל קבלה

וראי' ברורה עוד נפסק הרמב"ם, מהא דבעי למיפשט אי הולכה שלא ברגל, הויא הולכה מהא דוכן יושב, הא עומד דומיא דיושב כשר, והוצרך לשנות דשייף פורתא, ואם נימא, דאם שחט בצד המזבח ולא עשה כלל הולכה ברגל כשר, א"כ מאי קושיא דילמא, הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, אבל מיירי ששחט בצד המזבח וקבל מעומד וישב וזרק למזבח. ובצד המזבח הא אין צריך להולכה ברגלי ע"כ דסבירא לגמ', דאם נימא הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, בע"כ צריך להוליך ברגל, ומה שיעשה הולכה זוטרתי לרבנן לא הוי הולכה כלל

והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ"ד ז"ל האימורין ואברי העולות והקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכלי שרת, אם זרק אחד מכל אלו על גבי האישים בין ביד, בין בכלי בין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים, ע"כ, וכבר תמה הלח"מ דבפרק הקומץ דף כו' אפליגו רבנן ור"ש במתניתן היכא דהקטיר הקומץ בלא כלי שרת דר"ש מכשיר ורבנן פסלי, כו' הרי דהא דאיתא בברייתא. הקטר חלבים ואברים שהעלן בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל כשרין, היינו דוקא לר"ש, אבל לרבנן פסול ואין לומר דהא דאיתא בברייתא וחכ"א קומץ טעון כלי שרת כיצד קומצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלה ומקטירו בכלי שרת הוא לכתחילה אבל בדעיבד כשר, דמנא לי' לרבינו זה, עיין שם שהקשה עוד קושיות. ומה שרצה הלח"מ לתרץ. דס"ל להרמב"ם. דהא דאמרו חכמים ומעלה ומקטירו בכלי שרת לא הוי כדמשמע פשט הברייתא דהוי דוקא אלא דאם רצה שלא בכלי שרת הרשות בידו הוא מוכיח משום מאי דהקשו בפרק ד' דסוטה גבי מנחת סוטה, והיינו משום דהקשו אטו בכלי שרת מקטיר להו, נראה דע"כ גם הרמב"ם לא גרם לה כמו שמחקו רש"י ותוס' שהרי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות בהלכה י"ב בסדר מעשה המנחות כתב ז"ל ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלהו על המזבח ומולחו, ונותנו על גבי האישים מכלי שרת, הרי דהרמב"ם ג"כ סובר, דלכתחילה בעינן דוקא שיקטיר מכלי השרת ואיך יגרוס שם בגמ' בכלי שרת כו' אטו בכלי שרת מקטיר. דהרי הוא בעצמו סובר דמקטיר בכלי שרת ע"כ דהרמב"ם ג"כ לא גריס שם בגמ', וא"כ יקשה מנא לי' להרמב"ם, לומר דבדעיבד כשר שלא בכלי שרת ואף בשמאל

עוד קשה, דבגמ' זבחים לקמן דף כ"ד איתא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא בימין כו' אלא אמר רבא. או אצבע, או כהונה כו' והרי קבלה דכתב בה כהונה ודבר המעכב כפרה הוא ותנן קבל בשמאל פסול ור"ש מכשיר ר"ש תרתי בעי ומי בעי ר"ש תרתי והתניא ר"ש אומר כל מקום שנאמר יד אינו אלא ימין, אצבע אינה אלא ימין, אצבע לא בעי כהונה, כהונה בעי אצבע. והרי זריקה דלא כתב בה אלא כהונה ותנן זרק בשמאל פסול ולא פליג ר"ש, אמר אביי פליג בברייתא, כו' זרק בשמאל פסול ור"ש מכשיר, ע"כ, והנה רש"י פירש דר"ש לא פליג אלא אשאר זבחים. אבל בחטאת מודה ר"ש דבעי ימין כדאמר לעיל באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין. וכתב בתוס' ז"ל והקשה הרב ר' יעקב מאורלינש מאי קושיא ואמאי פליג ר"ש בברייתא נהי דלא כתב כהונה מ"מ אתיא מהקישא דזאת התורה דאמר לקמן סוף דם חטאת ובמנחות סוף התודה מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית וכו' ופריך ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא כו' אי נמי סבר לה כר"ש דכהונה בעיא אצבע משמע בהדיא דר"ש ויליף שאר קרבנות מחטאת. והשיב לו ר"ת דלא גרסינן והרי זריקה דאינה משנה בשום מקום אלא גרסינן והרי מליקה, כו' ועופות לא אתו בהקישא, אבל זריקה בשאר קרבנות פסל שפיר בשמאל דיליף בהקישא דזאת התורה כו' והקשה תוס' לפיר"ת דהא ע"כ אמת הוא דמכשיר ר"ש זריקה בשמאל כדמוכח בסמוך כו'. עוד הקשה בתוס', דהא ע"כ מתניתן דמלק בשמאל פסול אתיא כר"ש, עיי"ש בדברי התוס'

ולי נראה, דהנה לרבנן, דס"ל דכל מקום דכתיב כהונה בעיא ימין. א"כ ילפינן מחטאת לכל מקום, היכא דבעינן שהכהן יעבוד, דהוא דוקא בימין, אבל לר"ש דאית לי' אצבע דוקא ימין. א"כ מה דבעינן, בחטאת דוקא ימין הוא דילפינן, דהיכא דהעבודה בגופו של כהן, שם בעי דוקא ימין, דעבודת אצבע היינו גופו של כהן בעי ימין. א"כ לא קשה כלל, נילף מהקישא דזאת התורה דמה חטאת בעי דוקא ימין. ה"נ זריקות כל הקדשים יהיו דוקא ימין, דהרי הא דבעינן ימין לר"ש בחטאת, הוא משום דאצבע. בעי ימין. היינו העבודה שנעבדת בגופו של כהן. בעי ימין. וכל הקדשים. שזריקותיהן בכלי. הא אין עבודת הזריקה שלהם. בגופו של כהן. וא"כ לר"ש זריקות הקדשים דבכלי, לא בעי ימין. אבל מליקה. שהיא נעשית דוקא בגופו של כהן, שם ילפינן מחטאת דבעי דוקא בימין ובשמאל פסול. אבל לרבנן דילפינן מכהן. דבעי עבודה דוקא ימין. א"כ שפיר ילפינן לכל העבודות. שיהיו דוקא בימין דלדידהו. הדין דימין הוא כהן

עכ"פ לרבנן. היכא דכתוב הכהן. בעי דוקא בימין. א"כ במנחה דכתיב בויקרא (ב.ב) והקטיר הכהן את אזכרתה. א"כ ניבעיא דוקא ימין. ואמאי פסק הרמב"ם. דאם הקטיר בשמאל כשר. הא לרבנן. כל היכא דכתיב הכהן אינו אלא בימין

והנראה, דהנה לכאורה עוד קשה. דהא הרמב"ם סותר דברי עצמו דאיך כתב בפ"ב מהלכות פסולי