לבוש מרדכי על זבחים קיג

ושני, ועוד קי"ל שומרין מצטרפין לטומאה קלה ואין מצטרפין לטומאה חמורה ובודאי דמונין בהן ראשון והאוכל הנוגע בהן הוי שני, אכן הא דאיבעי הכא, בעי כן הנה אם מונח חצי ביצה נבלה מכאן וחצי ביצה נבלה מכאן ומים מחברין אותן דס"ל דלטומאת אוכלין המה חבור מהו הדין אם אמרינן דלענין טומאת אוכלין יש להם דין נבלה והוי אב הטומאה א"כ אם נגע אוכל בחצי נבלה נעשה האוכל הנוגע ראשון לטומאה שהרי לענין טומאת אוכלין המשקה מחבר שני החצאין ולגבי אוכלין החצאין הוי נבלה ונבלה הא הוי אב הטומאה או כיון דאינן אב הטומאה לטמא טומאה חמורה כמו אדם וכלים הוי רק ראשון לטומאה והאוכל הנוגע הוי רק שני לטומאה ופשיט לי כיון דהנך שני חצאי נבלה אינם אב הטומאה לטמא אדם, א"כ אין שייך לומר דלענין אוכלין הם אב הטומאה ולענין טומאת אדם וכלים אינם אב הטומאה, דכל שהוא אב הטומאה הוא אב הטומאה בין לטמא אדם בין לטמא אוכלין ואם אינו מטמא אדם אינו אב הטומאה והוי טומאתו רק ראשון לטומאה, וא"כ האוכל שנגע בהנך חצאין הוי רק שני ולא ראשון, ולפי זה אין ענין הך איבעיא שייכה כלל וכלל להא שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות אבות הטומאה שאם היו אוכלין חבורין ע"י משקין שהדבר ספק הא דקי"ל שהמים מחברן לטומאת אוכלין אם הכונה שע"י המשקין נעשין לטומאת אוכלין כגוף אחד והוי גם האוכל השני ראשון לטומאה או דחבור המשקין הוי רק שהאוכל השני יש לו דין שהוא נוגע באוכל הראשון וא"כ הוא רק שני שנגיעתו אינו בהטומאה אלא בהאוכל להך איבעיא לא שייכה כלל בהאי דין דכל שאין מטמא אדם דאף שלענין טומאת אדם לא הוו מים חבור לענין טומאת אוכלין יכול להיות שהמשקה עושאן כגוף אחד וכמו האי דינא דשומרין לטומאה קלה ואין שומר לטומאה חמורה דפשיטות הגמ' דכל שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני הכונה רק דלא נוכל לומר אב הטומאה לגבי אוכלין ואין אב הטומאה לאדם, דזה אי אפשר לחנק וכל שהוא אך הטומאה הוא אב הטומאה לכל וכל שאין אב הטומאה לגבי אדם איננו אב הטומאה לגבי אוכלין, אבל דיני חבור אפשר שבטומאה חמורה אינו חבור ולטומאה קלה חבור ומספקא אי הכונה שהמה כגוף אחד וכאילו נגעה הטומאה גם בהשני או דהדין הוא רק שע"י חבור המשקה נעשה כאילו נגע האוכל השני בהראשון, אבל לא שנגע בהטומאה ומקור הספק הזה הוא מהא דאיבעיא במנחות כ"ד חבור מים וצרוף כלי ונגע בהמים שבחוץ אי אמרינן גם בזה צרוף כלי וכמו שפירש הרמב"ם בפט"ז מהלכות אבות הטומאה הלכה ט' והיינו בהיו שני צבורין בכלי וצרוף אחד מחובר למים שבאחורי כלי אם נטמא גם מה שעמו בצירוף הכני משום דכשנגע במים שאחורי כלי המים עם הצבור הוי כגוף אחד וא"כ הוי כנגע בפנים בהצבור המחובר וממילא נטמא גם השני או דנעשה רק כאילו הצבור נגע בו אחורי הכלי ע"י המשקין ואין מצרף למה שבפנים דמשמע מדברי הגמרא דאם הי' גוש אחד והי' מונח חציו מבחוץ וחציו מבפנים ונגע בזה שבחוץ בודאי דע"י צירוף הכלי נטמא גם השני אף דבגמ' שם אמר כי תנן כלי מצרף ה"מ דנגע מגואי אבל מבראי לא, דא"כ למה לי לשאול ע"י צירוף מים לשאול בגוש אחד חציו מבחוץ וחציו מבפנים ונגע מאבראי, אם מטמא גם ע"י צירוף כלי להדבר המונח בהכלי ע"כ דזה פשיטא לגמ' דאם נגע מאבראי בדבר שהוא גוף אחד הוי כאילו נגע מגואי אבל אם החבור הוא ע"ו מים, מיבעאי ני' אם ע"י המים נעשו כגוף אחד וא"כ אף אם נגע מאבראי מקרי שנגע מגואי או דהדין שהמים המחבר הוא דין רק בהאוכל השני שהוא נוגע והא הוא נגע מאבראי לא מגואי דכיון דאינן גוף אחד הוי רק דין שנטמא המחובר למים אבל הנגיעה היא מאבראי (לפי פירושנו בגמ' אם יהי' שומר לנבלה והנבלה הוי רק פחות מכזית דאין בה טומאה שתטמא מחמת עצמה וע"י השומר נעשה כביצה למאן דאמר יש שומר לפחות מכזית האוכלין הנוגעין בזה והיו רק שני לטומאה דכיון דאין מטמאין אדם אין על זה דין אב הטומאה אף לגבי אוכלין רק ראשון לטומאה והנוגע בזה הוי רק שני לטומאה) ולפי זה בודאי דהך איבעיא דבעי ר' יהושע בן לוי אי צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא דהאיבעיא הא דאמרה תורא דחבת הקדש מכשר אם הכונה דע"י חבת הקדש אין צריך הכשר ומקבל דבר הקדש טומאה בלא הכשר לכה"פ מדרבנן או דדין דחבת הקדש הוא רק שיפסול הגוף אבל אין על זה דין קבלת טומאה כלל אף מדרבנן וא"כ אין ענין זה כלל להא דכל שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני, לפירושנו אליבא דהרמב"ם דלא קרב זה כל זה כלל דאף אין חבת הקדש יכול לעשות אוכלין לאב הטומאה, אטו משום זה לא יוכל לטמאות טומאת אוכלין אף בלי הכשר מטעם חבת הקדש ואדרבה תמיהה על הראב"ד איך ערבב זה דמאי ענין מה שחבת הקדש משוי למוכשר לדין דמטמא אדם

, ועפ"י דברינו יתישב גם מאי דאמר ר' זירא לרב המנונא דנבלת עוף הטהור לר"מ אין מונין בו ראשון ושני משום דאין מטמא אדם וכל שאין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני דהנה לעיל ביארנו דלר"מ הא דאמרה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע מטמא אף אם לא נגע טומאה, בהדבר שסופו לטמא טומאה חמורה, אין לפרש דהתורה אמרה דדבר שסופו לטמא טומאה מטמא שלא בהכשר דאין צריך הכשר, אבל הטומאה היא טומאת אוכלין דכיון דלר"מ שעיר המשתלח הוא סופו לטמא טומאה חמורה והרי גם אותו מיעטה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע וא"כ נהי דאין צריך הכשר, אבל חי הא אין מטמא אף אם יוכשר דאינינה בר טומאה כלל ולא דמי לישראל ששחט בטמאה דע"י השחיטה הכשיר אותה ועשה בה מעשה לאכילה ונקראת מין אוכל כמו שביארתי כיון דלגבי ישראל יש דין שחיטה אבל חי אין הוא כלל בר טומאה דחי שלא נעשה בו מעשה לאו מין אוכל הוא ואיך לר"מ מטמא טומאת אוכלין ע"כ דלר"מ חידשה התורה דדבר שסופו לטמא טומאה תמורה יש עליו טומאה לטמא אוכלין ומשקין ומיבעא לרב המנונא אי לגבי אוכלין ומשקין הוא אב הטומאה וא"כ אם נגעו אוכלין בנבלת עוף הטהור לגבי אוכלין נבלת עוף הטהור הוא אם הטומאה והאוכל שיגע בהנבלה הוי ראשון לטומאה, או דאף לר"מ נחשבת נבלת עוף הטהור רק כראשון לטומאה והנוגע בה הוי רק שני לטומאה, ולרבנן אי אפשר כלל לשאול דהרי רבנן סבירא להו דדין דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הוא רק דאין צריך הכשר א"כ ודאי דהוי רק ראשון לטומאה כדין אילו הי' נוגע בה טומאה ורק לר"מ דס"ל דדין דסופו לטמא טומאה חמורה הוא טומאה חדשה לא שאין צריך הכשר אליבא דר"מ מיבעאי לי' ופשוט לי' דאף לר"מ כיון דאין מטמא אדם לא נעשה אב הטומאה אף לגבי אוכלין והוי רק ראשון לטומאה ואוכל הנוגע בנבלת עוף הטהור הוי רק שני לטומאה

אכן לפי זה יקשה האי דינא דהאוכל נבלה וכן הנושא את הנבלה אמאי מטמא אוכל להיות ראשון הא האדם הנושא את הנבלה וכן האוכל נבלת עוף הטהור אמאי מטמא שנים היינו שמטמא האוכל להיות ראשון הא אין מטמא אדם, וכל שאין מטמא אדם הא אין מונין בו ראשון ושני, אכן נראה לי דהנה בבא בתרא דף ט' איתא בעיא מיני' רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם אמר לו הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א"ל דילמא טומאה בחבורין שאני דהא הסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם ע"כ, ופשטות דברי