לבוש מרדכי על זבחים קיד

הגמ' משמע שמוכיח דהא דמסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם הוא משום טומאה בחבורים ולא דפשיט מזה שיש שמטמא בגדים ואינו מטמא אדם אלא דמוכיח בע"כ משום טומאה בחבורים, ונראה דס"ל להגמ' דזה אין סברא כלל לומר דבשעה שנושא הוא אב הטומאה, ובעת שנפרש נסתלקה ממנו טומאת האדם מלהיות אב הטומאה ואז נעשה ראשון לטומאה דכיון שהדין דבעת שנפרש הוא רק ראשון לטומאה גם בעת שהוא נושא אין טומאתו מפני שנעשה אב הטומאה אלא הטומאה מפני שהוא חבור להנבלה הנבלה מטמאה את האדם וחבוריו, היינו הדבר שנגעה בהם אם הם בגדים נעשו גם הם כמו מחוברים להטומאה, ובזה מיושב קושית התוס' דאיך קאמר טומאה בחבורים הא האדם מטמא אף בגדים אחרים, אכן אף דעל רש"י שפירש דאין מטמא בגדים אחרים שנוגע בהן שפיר הקשה התוס' דהא בתו"כ מרבה מקרא דוטמא דאף כלים שנוגע בהן בשעה שנוגע במשכב הזה טמאין, אבל גם זה אפשר לומר דהטעם משום חבורים דהרי חבורים לאו דוקא אם לבוש וכדאיתא במת דאף אם נוגע במת מקרי חבור וכדאיתא בנזיר אלא דהאי דינא דחבור יש שעשאה התורה הנגיעה חבור ויש שלא עשתה ע"ו הנגיעה חבור דהרי ע"ו הנגיעה במת הוי חבור ומקרי דיקרב ונגיעה בנבלה לא עשאה התורה חבור להנבלה אבל בנושא אמרה התורה שהאדם ומה שנגע בהן אם המה כלים נעשו חבור להנבלה והנבלה מטמאה האדם והחבור לאדם אם הוי בגדים או כלים אבל אדם או כלי חרס לא נעשו חבור להנבלה ע"י חבור הנבלה וגם אינם מקבלים טומאה ע"י חבור של הנבלה היינו דדין הוא בהאדם וכלי חרם שאינם נעשים חבור להנבלה ע"י חבור הנבלה היינו האדם הנושאו או הנוגע במשכב הזה, ואפשר לדחוק ולתרץ דברי רש"י וגם פירוש רבינו גרשם מאור הגולה שגם הוא כתב כדברי רש"י וקשה לומר דלא ראו דברי הת"כ ואפשר לומר דמאי דקאמרי דאם נגע בבגדים אחרים אינו מטמא קאי רק על מצורע בימי ספרו דנימא שהוא אין מטמא אדם א"כ גם בגדים אין מטמא א"כ נאמר מאי דאמר בקרא וכבס בגדיו הוא דהבגדים נעשו טפל לו וכיון שהוא טמא נטמאו הבגדים אף לאחר שפרשו ממנו וכל דין דנאמר בו וכבס בגדיו הוא רק משום דהבגדים טפלין לו אבל אין ללמוד בו נגיעה ממה דאמרה התורה בשארי הטומאות כמו בנגע במשכב ומושב ונושא הנבלה דהתם הטעם דנעשו הבגדים נוגעים בהנבלה ע"ו חבור האדם, אבל מצורע בימי ספרו אם נימא דאין מטמא אדם ואין מטמא בגדים וטעמא דוכבס בגדיו הוא משום חבור אפשר לומר דבו רק בגדיו הלבוש בהן בטלין לו אבל לא בגדים שיגע, ורש"י מפרש דבנבלה האדם הנושא הוא החבור לטומאה והבגדים שנוגע בהן טמא משום דהמה נגעו בהנבלה ע"י האדם המחובר בהנבלה אבל בבגדים עצמן לא נאמר שהמה נעשו ע"י המגע חבור דע"י נגיעה לא נאמר שהוא חבור, רק דהאדם הנושא או האוכל נבלת עוף הטהור או בנגע אדם במשכב נעשו המה חבור להטומאה אבל כלים לא נעשו חבור, וא"כ הא דמטמא הנושא את הנבלה וכל הנך בנגעו בכלים דכיון דהאדם נתחבר היכא שאמרה התורה שהוא חבור הרי נגעו הבגדים בהנבלה או בהמשכב ע"י החבור, ורק אדם וכלי חרס אין מקבלין טומאה היכא דנגעי בחבור להאב הטומאה המה מקבלי טומאה דוקא אם יגעו בגוף האדם וא"כ מביא ראי' שיש דין חבור וא"כ אפשר לומר דבגדים שהוא לבוש המצורע בימי ספרו אם נימא דאינו אב הטומאה לטמא אדם ואין מטמא בגדים כיון דלא מצינו שבגדים נעשו חבור ע"י נגיעה איך יטמא בגדים וכלים שנגע בהן משו"ה ס"ל לרש"י ורבינו גרשם מאור הגולה דאפשר לומר שמצורע בימי ספרו אם הי' הדין שהוא אינו מטמא אדם אז לא הי' מטמא אלא בגדים שהוא לבוש דהמה חבור לו, וראית רב אחדבוי בר אמי רק כמו דמצינו דאדם הנושא נעשה חבור להנבלה דמשום זה אף בגדים וכלים שנוגע טמא משום דנגעו בהנבלה ע"ו חבור הנבלה היינו האדם כן אפשר דבגדים שהוא לבוש בטלים להאדם. עכ"פ מוכח מהאי גמרא דטומאת הבגדים משום חבור א"כ לא קשה מה שהקשינו הא אוכל נבלת עוף הטהור אין מטמא אדם ואמאי מונין בו ראשון ושני היינו שהוא מטמא שנים דהא טומאת האוכלין משום דנגעו בהנבלה ע"י חבור הנבלה היינו האדם האוכל הנבלת עוף הטהור בעת שהיא בבית הנפש יש לה טומאה וכמו שביארנו למעלה והאדם האוכל בעת שהיא בבית הבליעה נעשה חיבור להנבלה וא"כ הנבלה הא מטמאה האדם וכיון דמטמאה הנבלה את האדם כשהיא בבית הנפש היא מטמאה האוכלין שנוגע בהן האדם דהרי האוכלין נגעו בהנבלה, ע"י חבור הנבלה היינו ע"י האדם ונעשה אז האדם היד להביא את הטומאה על האוכלין מן הנבלה שהיא מטמאה אדם שהיא בית בליעתו ואף דאמרה התורה שאדם וכלי חרם אין מקבלין טומאה ע"י חבור הטומאה היינו האדם, אבל האוכלין מקבלין טומאה מן הנבלה ונעשו ראשון לטומאה, אבל מי ששורף ומוציא הפרה והפרים והמשלח את השעיר, דכפי שביארנו לעיל אין הפרה ופרים מטמאים שנימא שדבר הנוגע בו בהשורף יהי' כמו שנוגע בהפרים, והפרים מטמאים האדם, דהא ביארנו דלרבינא אין הפרים מטמאים אלא גדר הטומאה הוא שהאדם השורף והמוציא והמשלח הוא טמא, וא"כ כיון דהמשלח והמוציא והשורף אין מטמאין אדם, הא קי"ל כל שאין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני, וע"כ הא דמטמא בגדים הוא משום דהבגדים חבור לו, אבל אוכל דאין חבור כיון דהאדם השורף והמוציא אינו אב הטומאה לטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני אלא דבזה פליג הרמב"ם על רש"י ורבינו גרשם דלרבינו גרשם אפשר דהשורף פרה ופרים אין מטמא רק בגדים שנושא דהרי ס"ל לרש"י דבגדים שאין לבוש הוי רק כנגיעה ולא נעשו חבור ובטלין להאדם, א"כ מאיזה טעם יטמא דבר שנוגע אכן הרמב"ם ס"ל דאמרה התורה דאף כלי ובגד שנגע זה שאמרה בו התורה וכבס בגדיו גם הבגדים והכלים נעשו חבור ע"י הנגיעה. עכ"פ פשוט טעמא דהרמב"ם בהשורף את הפרה ופרים הנשרפין והמשלח את השעיר דאין מונין ראשון ושני דהא כללא הוא כל שאין מטמא בגדים אין מונין בו ראשון ושני, אבל נבלת עוף הטהור כשהיא בבית הבליעה היא מטמאה את הבגדים שנגע בהן משו"ה מונין בו ראשון ושני.