לבוש מרדכי על זבחים קיב

אוכלין משו"ה נבלת עוף הטהור אין מטמא אוכלין אלא בכביצה, משו"ה השמיט הרמב"ם לכל האי סוגיא ופסק כפשטא דמתניתן דאין מטמא אלא בכביצה דלדידן הלימוד מקרא לכל זרע זרוע אשר יזרע הוא רק דאין צריך הכשר אבל בעינן שיהא דבר הראוי לטמא

סימן י"ז

סוגיא דהשורף פרה ופרים

כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה ט"ו ז"ל השורף פרה אדומה ושעירים הנשרפים והמשלח את השעיר אעפ"י שבשעת מעשיהן מטמא בגדים כמו שביארנו אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עכ"ל וכתב ע"ז הכ"מ מפשט דברי רבינו נראה דאשורף ומשלח קאי, ודבר תימה הוא שהאיך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל ומה שתמה מרן על זה כבר נתן טעם לדבריו ז"ל בפירוש המשנה פ"ה דזבים משנה ו' עכ"ל המשנה למלך, והנה ז"ל הרמב"ם שם בפירוש המשנה ודע כי שורף פרה ופרים ומשלח השעור מטמאין בגדים כמו שביארנו בפתיחה אמנם עם זה אינם מטמאין ב' ופוסלין אחד אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה ואל תחשוב כי זה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע היינו מה שאומר ר' יהושע שם במשנה א' כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה) לפי שהוא מבואר ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסקם עסק מיוחד, והבן זה עכ"ל הרמב"ם בפירוש המשנה אכן עדנה צריך ביאור דא"כ אמאי האוכל נבילה והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד, הא ג"כ אין מטמא בגדים אלא באוכלו בשעת מעשה ואעפי"כ איתא שם במשנה ט' דהאוכל מנבלת עוף הטהור והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד, וכן כתב שם הרמב"ם בהלכה י"ד, ובכלל קשה מאין למד הרמב"ם דין זה, ומנא לי' לחלק סברא זאת מדעתא דנפשי'

אכן לפי דברינו מה שבארנו לעיל [בסוגיא דנבלת עוף טהור מהו שיטמא בכזית לענין] טומאת נבלת עוף הטהור דטומאת האדם מפני שהנבלה מטמאתו יתבארו טעמי הדברים, וגם מאין למד הרמב"ם דינו דהנה שם בגמ' זבחים דף ק"ה ע"ב איתא בעי מיני' ר' זירא מר' אמי בר חייא ואמרי לה מר' אבין בר כהנא הא דתנן חיבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ע"כ, והנה הרמב"ם כתב בפי"א מהלכות אבות הטומאה הלכה ו' ז"ל חיבורי אוכלין ע"י משקין הרי הן חבור לטמא טומאת אוכלין והדבר ספק אם חשובים כגוף אחד למנות בהן ראשון ושני ושלישי או חושבים זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל המחובר לו שני וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונין בו ראשון ושני, וכתב הכ"מ דטעם הרמב"ם משום דבגמ' מנחות בעי ר' ירמי' צירוף כלי וחיבור מים וכו' וכיון דדמיא להא וסלקא בתיקו ה"ה לאידך ואעפ"י דר' אמי בר חייא פשטה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא עכ"ד הכ"מ, אכן תירוץ זה תמוה דהרי קי"ל בכל דוכתי היכא דלאחד מספקא ולאחד פשיטא אין מניחין פשיטותן של זה מפני ספיקו של זה, ובפרט דהא ר' זירא גדול מר' ירמי' דאשכחינן בעי ר' ירמי' מר' זירא וכיון דר' אמי בר חייא או ר' אבין בר כהנא גדול מר' זירא שהרי ר' זירא בעי מיני', א"כ לכאורה הלכה כרבי' דר' זירא לגבי ר' ירמי', ועיין עוד בפ"ח מהלכות אבות הטומאה שכתב הרמב"ם הפגול והנותר וצריד של מנחות הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושנו לפיכך מטמאין הידים בכביצה, ועיין ראב"ד שהקשה הא בעיא הוא ולא אפשיטא ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כל היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבלת עוף טהור לר' מאיר אין מונין בו הלכך פגול ונותר (האיך) מונין בהן ראשון ושני עכ"ל הראב"ד, ותירץ הכ"מ דהרמב"ם סמך על סוגיא דפרק המנחות והנסכים דלא מיבעאי אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא לי' דמונין ראשון ושני, והנה בלבד דלא תירץ הכ"מ עוד לקושית הראב"ד מסוגיא זו דכל היכא דאינה מטמאה אדם אין מונין בו ראשון ושני הנה שפתי הרמב"ם ברור מללו, בפי"ב מהלכות אבות הטומאה הלכה י"ד שזה ספק אין מונין בו ראשון ושני ז"ל בד"א (דחבת הקדש מכשרת) לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר הרי זה השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר, והנה מה שהקשה הכ"מ דברי הרמב"ם שסותרים זא"ז דהא בפ"ח כתב שצריד של מנחות מונין בהן ראשון ושני ובפי"ב כתב שהדבר ספק וכתב הכ"מ דסובר הרמב"ם דזה ודאי דהיכא דנטמא בטומאה דאורייתא מדרבנן מונין בהן ראשון ושני, והא דכתב הרמב"ם בפי"ב דהדבר ספק אם מונין בהן ראשון ושני שם מיירי בטומאת ידים דאינו מטמא אלא מדרבנן, והאי ספקא אינו מדברי הגמ' אלא להרמב"ם בעצמו מספקא לי' אי גם בטומאה דרבנן גזרו למנות ראשון ושני, זה התירוץ דחוק מאד, שהרי הידים שניות ואם נגעו באוכל הא נעשה האוכל שלישי ושלישי אפשר לו רק לפסול ואיך אמר הרמב"ם לשון מונין ראשון ושני, והרמב"ם הא מיירי באוכלין לא במשקין, ע"כ דגם בפי"ב מיירו בטומאה דאורייתא, וקאי על דבריו למעלה בהלכה י"ג ז"ל ואצ"ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש, אכן לפי מה שביארנו למעלה בשיעור דרגלה בחוץ שהקשה הראב"ד נטמא ביוצא, דהיכא דהוי ספקא בקדשים אזלינן לחומרא א"כ הרמב"ם בפ"ח דמיירי דגם האוכל השני הוא קדש דהא מיירי בצריד של מנחות שם פסק לחומרא דמונין ראשון ושני, אבל בפי"ב הא מיירי שהאוכל השני הוא חולין או תרומה, שהרי כתב דאוכל שני הוכשר ואם הי' מיירי בקדש הא אף אם לא הוכשר ג"כ הספק אם מונין ראשון ושני ע"כ דשם מיירי דהאוכל השני הוא חולין או תרומה שם כתב הדין דהדבר ספק (ותימה על הראב"ד דלענין יוצא הקשה על הרמב"ם וס"ל דגזרו טומאה ביוצא אף דבגמ' מספקא לי' א"כ איך פשיטא להראב"ד דלענין הך ספיקא אם מונין ראשון ושני בצריד של מנחות ספיקא לקולא, וצ"ע)

עכ"פ חזינן דהרמב"ם לא סמך על סוגיא דדף ק"ב במנחות דמדרבנן פשיטא לי' דמונין ראשון ושני וא"כ קמה הקושי' הא איפשיטא בזבחים דכל היכא דאין מטמא אדם אין מונים ראשון ושני, לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בהא דאמר כל היכא דאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני דאינו מפרש כפירוש הראב"ד דכללא הוא כל היכא שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני דמאי ענין זה לזה הא אוכל שנגע באב הטומאה אין מטמא אדם ומונין ראשון