לבוש מרדכי על זבחים קיא

דדוקא כל זרע זרוע צריך הכשר אבל פרה ופרים ושעיר המשתלח מטמאין הן עצמן אוכלין ומשקין שהרי סופן לטמא טומאה חמורה

ועפי"ז מיושב מה שהרמב"ם מפרש לבעי' דר"א שם דבעי פרים הנשרפים שיצא חציו ברוב אבר, האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן לי' והא נפק או דילמא בתר בהמה שדינן לי', והנה רש"י פירש דהאי איבעיא לענין טומאת היוצאין אי מטמאין בגדים, אכן הרמב"ם בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין מפרש לה לענין אם נפסלו כבר משום יציאה, והשיג הראב"ד דאין האיבעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת היוצאין, אכן לדברינו כיון דהרמב"ם פסק שאין הפרים מטמאין את הנושאן א"כ לא בעינן כלל שיוציאו רוב הפרה אלא כיון שיצא הנושא לחוץ אף שעדנה הוציא רק מקצת או אפשר אפילו לא הוציא אלא נושאה לחוץ נטמאו מפני שדין הוא שנושא את הפר תיכף כשיצא חוץ לעזרה בעת שנושא נטמא, וכן כתב הרמב"ם שאם יצאו מקצת הנושאים לחוץ נטמאו, ולא זכר דבעינן רוב בהמה, משו"ה אליבא דדינא אי אפשר לפרש דהאיבעיא לענין טומאת בגדים של הנושאין שהרי טומאתן אין תלוי' ביציאת הפרים, וכן הא דרבה בר הונא מתני לה (להאיבעיא) בגברי במתעסקין בו חמשה בני אדם ונפקו תלתא ס"ל להרמב"ם דאי אפשר לפרש דבעי על טומאת הנושאין דהרי משנה מפורשת דיצאו הראשונים, והאחרונים לא יצאו האחרונים טהורים ולא חילק בין רב למעט משו"ה מפרש דהכל קאי לענין פסלות הפרים דאם יצאו קודם זמנן ויצא חצי הבהמה או רוב גברי מכריח שנעשה כמי שיצא רוב הבהמה ונפסלה כולה או לא, אכן הראב"ד סבירא דהפרים מטמאים את האדם משו"ה מפרש דהאיבעיא לענין טומאת הנושאין, אכן דברי הראב"ד שמפרש דהאיבעיא ברוב גברי אי אמרינן דהשנים שנשארו טמאים אף שהם בעזרה קשה דהא פשטות דברי הגמ' משמע דר' אבא בר ממל פשיט דאף אם יצאו הפרים כולן לא טימאו את זה שבפנים, עכ"פ הרמב"ם דס"ל דאין הדין תלוי בהפרים משו"ה לא פורש דהאיבעי לענין טומאת הנושאין וכן לדידי' חילוק בין נבלת עוף טהור שהיא המטמאה משו"ה אין צריכה הכשר אבל פרה ופרים ושעיר המשתלח דהם אינם המטמאים צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, והראב"ד דס"ל דגם פרה ופרים הם המטמאין ס"ל דאין חילוק בין נבלת עוף הטהור ופרה ופרים דמאן דס"ל דנבלת עוף טהור אין צריך הכשר איהו סבור דגם פרה ופרים אין צריכין הכשר

אמנם כל זה שביארנו דלהרמב"ם הא דהשורף פרה ופרים והמשלח את השעיר אין הטומאה מטעם הפרה ופרים ושעור המשתלח הוא רק אליבא דרבינא, אבל לר' אבא בר ממל דס"ל דטומאת הנושא והשורף והמשלח הוא משום דהפרה והפרים והשעיר מטמאין, א"כ ע"כ דרבנן פליגי על כל הכלל דיליף ר' ישמעאל מקרא דעל כל זרע זרוע אשר יזרע דמה שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא שלא בהכשר, וכיון דרבנן אמרי דאין שעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקין ע"כ הא דאמרו פרה ופרים מטמאין היינו בבא להן טומאה ממקום אחר, וכפירוש השני שבהראב"ד דהא דאמרי במערבא צריכין הכשר ממקום אחר הפירוש דפרה ופרים דאמרי רבנן דמטמאין אוכלין ומשקין הכונה בנגע בהן טומאה וא"כ ע"כ רבנן ס"ל דגם בנבלת עוף צריך הכשר דלא ס"ל ילפותא דר' ישמעאל מכל זרע זרוע א"כ ניחא דאמר בגמ' מאן שמעת לי' דאמר צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ר"מ דתמה ע"ז הגאון ר' ישעי' פיק והגרקע"א אכן לדברינו הא התם ר' אבא בר ממל הוא דאמר זה, דהא בעי מר' חייא בר אבא וכגרסת הגמ' שלנו הכא גם פשיט לה (וכפי גרסת השיטה מקובצת דבעי ר' אבא בר ממל מר' חייא בר אבא) ור' אבא בר ממל הוא ס"ל דטומאת הנושא הוא מחמת שהפרים מטמאין ואעפי"כ סברי רבנן דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר א"כ גם בנבלת עוף טהור לרבנן צריכין הכשר ממקום אחר לדידי', משו"ה פריך מאן תנא דאין צריכין הכשר הוא ר"מ, ומה שתמהו בתוס' ורש"י מאי פריך על הא דתני מטמאה טומאת אוכלין כביצה דילמא מיירי במחתא על ארעא לענ"ד פריך אם יש אופן שנבלת עוף טהור מטמא בכזית אמאי לא קתני לה במתניתן ע"כ דאין אופן שיטמא בכזית

ובזה יתורץ קושיתנו אמאי לא הביא כלל הרמב"ם להאי דינא דהיכא דנקט בפומא מטמאה בכזית, והיכא דנקט בידי' ג"כ דהא פשיט דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אכן לדברינו אליבא דרבינא דס"ל דפרים אינם סופן לבא לידי טומאה חמורה א"כ לא מצינו כלל רבנן דפליגי עלי' דדינא דסופן לטמא טומאה חמורה, דהא משום זה פסק הרמב"ם דנבלת עוף טהור אין צריך הכשר אף דפרה ופרים צריכין הכשר, וא"כ לדידן אי אפשר לומר כלל כמו שמפרש ר' אבא בר ממל רישא דאין צריך הכשר ר"מ וסיפא דבעינן כביצה רבנן הא גם רבנן ס"ל דאין נבלת עוף הטהור צריך הכשר, ע"כ אף דאין צריך הכשר אעפי"כ אין מטמא בפחות מכביצה

וטעמא דהא מילתא נראה דהנה הא דאמרה התורה על כל זרע זרוע אשר יזרע דמזה ילפינן דדבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא אוכלין ומשקין אפילו אם לא בא עליו מים ולא נגע בו טומאה, פשטות הכתוב הוא שהכתוב מלמדנו שאין צריך הכשר מים וטומאה אבל זה צריך שיהי' לו דין מטמא דמעטה התורה רק דאין צריך הכשר מים וטומאה ועוד יש לומר שדין הוא כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא הוא אוכלין ומשקין ואין צריך כלל שיהא הוא ראוי לטמא, שטומאה זו שיש בו מה שסופו לזה זה עושה שהוא מטמא, והנה לר"מ דס"ל דהא הפרה והפרים ושעיר המשתלח טמא האדם הנושאן השורפן והמשלחן דין הוא בהפרה ופרים והשעיר שהן מטמאין א"כ אף שעיר המשתלח הוא המטמא את משלחו א"כ כשמיעטה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע מיעטה גם שעיר המשתלח שהרי הוא ג"כ סופו לטמא טומאה חמורה וא"כ אי אפשר לומר אליבא דר"מ דחידוש התורה רק שאין צריך הכשר אבל בעינן שיהא דבר הראוי לטומאות הא שעיר המשתלח הוא חי והחי אינו מטמא ולר"מ כיון דקרא דכל זרע זרוע בא ללמוד דכל דבר שאין דומה לזרעים וסופו לטמא טומאה חמורה מטמא בלי נגיעה הכל בכלל אף שעיר המשתלח א"כ בע"כ דאמרה התורה דדבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא אוכלין ומשקין ולא בעינן שיהא הוא ראוי לטמא, א"כ לדידי' נבלת עוף טהור מטמא בכזית אף דכזית אין לו דין מטמא טומאת אוכלין אעפי"כ הוא מטמא בכזית שהרי סופו לטמא טומאה חמורה ולא גרע משעור המשתלח שמטמא אליבא דר"מ וא"כ ע"כ הא דאיתא במתניתן ומטמא טומאת אוכלין כביצה הוא דלא כר"מ, אבל לרבנן דפרה ופרים ושעיר המשתלח אינם תחת סוג סופן לטמא טומאה חמורה, שהרי טומאת השורף הנושא והמשלח הוא מחמת עצמן אליבא דידן דס"ל כרבינא א"כ מפרשינן הקרא כפשוטו דגלתה התורה רק דדבר שסופו לטמא אין צריך הכשר אבל בעינן שיהא ראוי לטמא טומאת