לבוש מרדכי על זבחים קי

מטמאין המתעסק בהן אם הדין הוא בהפרים שהם מטמאים את המתעסק ומוציאן או שורפן או דהתורה אמרה דהמוציא ומתעסק ושורף דין הוא עליו שהוא טמא והנה בפסחים דף פ"ה איתא אמר ר' אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב בי' כשבת מה שבת עד דעביד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעביד עקירה והנחה מתיב ר' אבא בד ממל היו סובלים אותן במוטות הראשונים יצאו לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאים בגדים והאחרונים אין מטמאים בגדים והא לא נח הוא מותיב לה והוא מפרק לה בנגררין ע"כ והנה ר' אבא בר ממל הא סבר דהטומאה במוציא הוא שהפרים מטמאין בזה שיצאו חוץ לחומת העזרה עי"ז הם מטמאים את האדם המוציאן וא"כ כיון שהדין הוא בהפר שהוא מטמא א"כ כמו בשבת האיסור אם החפץ נח, כן הכא הטומאה אם הפר נח, ואם לא נח אין עדנה טומאה משו"ה קס"ד דר' אבא בר ממל דאיבעית ר' אלעזר בפרים הנשרפין שהוציאו אותם לחוץ וקודם שעשו הנחה חזרו והכניסו לעזרה ולא היתה ההנחה מחוץ אלא בעזרה וא"כ מיבעאי לר' אלעזר כיון דההנחה היתה בעזרה ולא בחוץ לא נטמאו המוציאום או דילמא כיון דהפרים כבר יצאו והנחה היתה אף שהיא בעזרה נטמאו ע"י ההנחה שהרי היתה עקירה והנחה ופשיט ר אבא בר ממל האיבעיא כיון דאיתא במתניתן דהאחרונים לא נטמאו אף שהפר כבר יצא חוץ לחומת העזרה והיתה הנחה שהרי נגררת על גבי הקרקע וא"כ כבר הפרה מטמאה ואמאי לא טימאה את האחרונים שהמה בעזרה, ע"כ דאין הפר מטמא את מי שהוא בפנים א"כ כיון דההנחה שאז הטומאה באה היו הנשארים בעזרה לא טימאו הפרים את אלה שנשאו ויצאו וחזרו לעזרה קודם ההנחה כיון שבעת ההנחה היו בעזרה ואין הפרים מטמאים לאלה שבפנים אף שיצאו וע"ז הקשה רבינא ותסברא דזו ראי' לדין זה הלא התורה אמרה ואחר יבא אל המחנה, א"כ און הטומאה שהפרים מטמאין, אלא דין על האדם שכל זמן שהוא מתעסק בפנים לא נעשה טמא ואם יצא בעת שנשא אז הוא טמא ואין הדין הזה כלל שהפרים מטמאין אנא על האדם, וא"כ הא דאחרונים לא נטמאו מפני שהדין הוא שהאדם הנושא אין טמא אלא אם הוא בחוץ אבל לא כשהוא בפנים, ופריך אלא ר"א היכי בעי לה פירוש בשלמא אם נימא כר' אבא בר ממל דהדין הוא בהפרים א"כ קודם ההנחה לא נטמא הנושאן שלא היתה ההנחה על הפרה וכיון שהדין הוא בהחפץ שייך לילף משבת, אבל לרבינא דס"ל דהדין הוא בהאדם ואם יצא האדם בשעת הוצאה נטמא אף שלא היתה הנחה, דכיון דדין הוא על האדם אם יצא האדם כבר יצא, ולא שייך עליו לומר שלא נח אף אם הוא מהלך. וכמו בתחומין דאסור לילך חוץ לתחום אף אם לא ינוח דהא דאמרינן לחכמים מהלך לאו כעומד דמי הוא דין על החפץ דהחפץ לא נח אבל על האדם מקרי יוצא ממקומו אף אם לא נח, וכיון שיצא האדם הנושאן טמא אף אם הוציא רק מקצת ולא בעינן הנחה א"כ בעיא דר' אלעזר היכי משכחת לה הא כיון שיצאו נטמאו וא"כ אטו אם יכנסו לעזרה יטהרו, וכמו שהקשה בתוס' אטו מחיצות עזרה מקום טהרה כיון דלרבינא דין הטומאה לא על הפרים שהם מטמאין אלא שהאדם הנושא אם יצא חוץ לעזרה נטמא, וע"ז משני דנקיטי בקולסא וכמו שפירש רש"י וכן הרמב"ם דהכניסו חזרה הפרה לעזרה ועמדו אנשים בחוץ ומשכוה במוטות והם לא היו בעזרה, ע"ז מספקא לר"א כיון דכבר היתה הפרה בחוץ א"כ הרי אלה שבחוץ מתעסקים להוציאה מן העזרה ויש לזה הדין ככל ההולכה שנטמאו כל המתעסקים בה להוציאה חוץ לשלש מחנות, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות פרה אדומה הלכה ד' ז"ל כך למדו מפי השמועה שהנושא פרים ושעירים הנשרפין להוציאן לבית הדשן ושורפן טמא ומטמא בגדים דין תורה כל זמן שהוא עוסק בהולכתן, וא"כ מוכח מהרמב"ם דעד שיוציאוה לשורפן מטמאין המוציאן בגדים וכיון שכבר יצאו הפרים וגם המושכין עומדין בחוץ אם משכו אותה טמאים או כיון שהיא עתה בעזרה חזר הדין דבעינן דוקא שהמוציא אותה יהי' בעזרה ויוצא בעת שנשאה אז יטמא. ולפי זה מיושב קושית המשנה למלך שם בפ"ה מפרה אדומה הלכה ה' שהקשה כיון דבפרק כיצד צולין מוקי למתניתן בנגררין אמאי הביא הרמב"ם למשנה זו בסתם דהראשונים שיצאו טמאים, הא פסק כר' אמי בפ"ט מהלכות קרבן פסח דאינו חייב אלא אם הי' הנחה, אכן לדברינו הא רבינא פליג עלי' דר' אבא בר ממל וסבירא לי' דלא בעו הנחה דמשום הכי פריך אלא ר"א היכי בעי היינו דאין מקום לאבעיא דר"א לדברי רבינא והיינו דלרבינא דהדין הוא בהאדם שהוא טמא מפני התעסקותו לא שהפרים מטמאין לדידי' לא בעינן הנחה והלכה כרבינא דבתרא הוא (שוב ראיתי גם שחתני הגאון שליט"א בספרו חלקו של יוסף כתב לתרץ כעין זה קושיות המשנה למלך)

אכן מה שביארנו דלרבינא פרה ופרים ושעיר המשתלח טומאתן לא מטעם הפרים שהם המטמאין את המתעסק בהן אלא הדין הוא בהאדם המוציא המשלח והשורף שהם נטמאו זהו דוקא בפרה ופרים ובשעיר, אבל בנבלת העוף הטהור כיון דאמר רחמנא נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה א"כ אמרה התורה שהטומאה שטמא האוכל הוא משום דהנבלה טמאתו, אלא דאמרה התורה דטומאת נבלת עוף טהור הוא בעת שהיא בבית הבליעה, וכן כתב הרמב"ם בפרק שלישי מאבות הטומאה ז"ל נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא אלא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפשי וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה בכזית והרי נאמר בה וכבס בגדיו מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו הרי דנבלת עוף הטהור טומאת אדם האוכלה הוא מפני שהנבלה בבית הנפש שלו היא מטמאה את האדם אף שאינה מטמאה במגע ובמשא מפני שטומאתה כשהיא בבית הבליעה, לפי זה בפשטות מיושב מה שפסק הרמב"ם דנבלת עוף הטהור אין צריך הכשר ופרים ופרה ושעיר המשתלח צריכין הכשר טומאה ממקום אחר דמקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע ילפינן דאמרה התורה דדבר שאינה כזרעים שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר א"כ נבלת עוף הטהור סופה לטמא טומאה חמורה שהרי כשהיא בבית הבליטה היא מטמאה טומאה חמורה מטמאה את האדם, אבל פרים ופרה ושעיר המשתלח אין סופה כלל לטמא טומאה חמורה אליבא דרבינא דהלכתא כותי' דמה דהאדם השורף המוציא והמשלח טמאין אין טומאתן מטעם שהפרה ופרים והשעיר מטמאין אלא טומאתן מחמת עצמן א"כ אין סופן כלל לבא לידי טומאה חמורה, משו"ה צריכין הכשר טומאה ממקום אחר וא"כ פרה ופרים אם נגעה בהן טומאה מטמאין אבל שעיר המשתלח שהוא חי אין מקבל טומאה, אכן רבי מאיר סבירא לי' דפרה ופרים ושעיר המשתלח טומאתן מפני שספרה ופרים והשעיר מטמאין את השורף והמוציא והמשלח משו"ה כיון דאמרה התורה