לבוש מרדכי על זבחים קח

גם הפסח שני אוכלים אותו על האכילות של מצות ומרורים

, לפי זה רבנן והלל פליגי בתרתי אליבא דהלל דדריש קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו לדידי' צריך לכרוך את הפסח עם מצה ומרור ולאכול ביחד פסח מצה ומרור וגם דוקא באופן הזה, דהא בקרא כתוב שכן ואכלו את הפסח על מצות ומרורים אכן לרבנן את הפסח אוכלים בלבדו והמצה והמרור רצה אוכל אותם ביחד רצה אוכל מצה בפני עצמו, ומרור בפני עצמו ולפי זה הא דאמר ר' יוחנן חולקים עליו חביריו על הלל מהך ברייתא מוכח בודאי דרבנן פליגי עלי' דהלל, דהאי דאמרי רבנן יכול לא יצא ידי חובתו אא"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן אין הכונה עם הפסח דבזה לא מספקי לרבנן אחרי דהם דרשי קרא ואכלו את הבשר ומצות על מרורים דהכונה דפסח אוכלים בפני עצמו ומצות על מרורים בפני עצמן ורק לישנא בעלמא הוא דכמו דהלל סבר דדוקא בבת אחת פסח מצה ומרור ה"נ הוי אמינא לרבנן דוקא מצה ומרור ביחד ע"ז אמרו רבנן כיון דכתיב ואכלוהו שהוא מיותר דהרי מיירי קרא באכילה שהרי כתוב כבר ואכלו הבשר ממילא ידעינן דהא דכתיב ומצות על מרורים הוא ג"כ באכילה שיאכלו המצות עם המרורים, ומדכתיב יאכלהו שהוא מיותר אשמעינן דיוצאים אף אם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו, לפי זה לא קשה קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב ז"נ כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק דלפי דברינו הרמב"ם פסק דלא כהלל אלא כברייתא ואין לאכול פסח מצה ומרור ביחד אף אם נימא מצות און מבטלות זו את זו, אעפי"כ אין לכורכן ביחד, שהרי אין עושין מעצמנו מצות חבילות חבילות ורק מצה ומרור צריך לאוכלן ביחד שהרי אמרה התורה ומצות על מרורים וכיון דכן אמרה התורה לעשות אין זה ענין כלל לא לדין אין עושין מצות חבילות, ולא לדין מצות מבטלות, דאף אם מצות מבטלות זו את זו, צריך לכרוך המצה והמרור ולאכול ביחד שהרי כן מצות התורה, אכן אמרה התורה שגם אם אכל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ג"כ הוא מקיים המצוה, אכן הראב"ד ס"ל כהרז"ה בעל המאור דהוא מפרש דרב אשי דחי דברי ר' יוחנן וס"ל דברייתא אתיא כהלל וגם הלל מודה דאם אכלן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, וא"כ הקשה דזה הסדר לא דייק דלהלל צריך לאכול פסח מצה ומרור ביחד

, והדר קאמר בגמ' השתא דלא איתמר הלכתא אי כהלל אי כרבנן ומפרש האלפס ואנן בעינן למעביד זכר למקדש, פירוש דלרבנן דס"ל דגם בזמן המקדש הי' אפשר לצאת מצות מרור בלא אכילת מצה, א"כ בזה"ז כשתקנו רבנן לאכול מרור לא תקנו רבנן עם מצה דכיון דע"כ אוכל מצה בלא מרור, א"כ הוי מרור דרבנן ומצה רשות שכבר יצא אכילת מצה, אבל להלל דבזמן הבית לא היו אוכלין מרור לבדו, וא"כ כשתקנו רבנן בזמן הזה לאכול מרור התקנה הא צריכה להיות זכר למקדש, וא"כ אף שלא יוכלו לאכול עם בשר דהרי אסור לאכול צלי, אבל עם מצה צריכין לתקן דלהלל לא הי' אכילת המרור בלא המצה וא"כ להלל אין יוצאין מרור אלא אם אוכלין מרור עם מצה משו"ה עבדינן מקודם מרור לחודי' כסברת רבנן, ואח"כ אוכלין מצה ומרור לצאת דעת הלל דלדידי' כיון דמצות מרור הוא זכר למקדש צרכין לאכלו עם מצה כמו שהי' בזמן המקדש, נמצא להרמב"ם בזמן הבית הי' לכתחלה המצוה לאכול המצה עם המרור שהרי זה כתיב בקרא מקודם ומצות על מרורים, והנה מדאורייתא המרור הוא הירקות שיוצאין בהן ידי מצות מרור, אכן רבנן חידשו עוד מין מרור חרוסת זכר לטיט וא"כ בזמן הבית הי' לכתחלה המצוה לאכול המצה והמרור, ולטבול בחרוסת לקיים מרור דרבנן זכר לטיט והקשה בתוס' דף קי"ד ד"ה אעפ"י דאמאי לא אתי חרוסת ומבטל לחזרת ותירצו דכל עוקר נתקן משום קפא וכונת התוס' דכיון דהוי רק טיבול בעלמא והיינו משהו לא מבטלי, וכן מפרש הרב רנשבורג דברי התוס', מעתה מבואר דברי הרמב"ם שכתב שמטבל מצה בחרוסת היינו כיון דסבירא להרמב"ם דלכתחילה בזמן הבית הי' כורך המצה והמרור והי' מטבל בחרוסת דלכתחלה המצוה לאכול המצה עם המרור, ורבנן תקנו לאכול המצה והמרור עם חרוסת המרור דמדרבנן, זכר לטיט, וא"כ בזה"ז. נהי דאין לעשות לאכול המצה עם המרור דמצות המרור אכילה בכזית ואי אפשר דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא, אבל המרור דרבנן זכר לטיט שהוא משהו בעלמא ורק טיבול דאין מבטל אמאי לא יטבילו משו"ה כתב הרמב"ם דהמצוה לטבול המצה בחרוסת זכר לטיט כמו שהיתה תקנה דרבנן בזמן הבית דהרי להרמב"ם המצוה לאכול המצה עם המרור אליבא דרבנן, אכן הראב"ד הא ס"ל דלהלל היו אוכלין דוקא הפסח עם המצה והמרור ולרבנן לא היו אוכלין כלל בב"א א"כ אליבא דהלל דין המרור הוא בהפסח שאותו צריך לאכול עם המרור, אבל בהמצה אין כלל הדין לאוכלם עם מרור משו"ה כתב שזה הבל מה שכתב הרמב"ם לטבול המצה בחרוסת

, ועפ"י דרכינו שיש שני מצות מצה, החיוב לאכול הפסח ובעת אכילת הפסח להלל צריך לאכול מצה עם הפסח ביחד, ולרבנן החיוב בעת הפסח לאכול מצה ומרור ביחד לכתחילה, ועוד יש חיוב מן התורה דבערב תאכלו עצות, יש לישב דברי האלפס שכתב ז"ל והיכא דלית לי' כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד דמינטר הוא דאית לי' אכל ברישא מהך דלא מנטר ומברך עליו המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ואכול ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה, ותמה על זה המאור ז"ל וקשה הדבר האיך כתב בכזית אחד וסיים בכשני זיתים, ורמב"ן כתב ז"ל וזו שכתב רבינו ז"ל במאן דלית לי' כולא סעודה דמינטרא אלא כזית בלחוד הוא דאית לי' כזית הצריך לו קאמר ודבר פשוט הוא, לפום עניותינו אין זה פשוט דהרי דקדק האלפס אלא כזית בלחוד והנה פשוט לומר דכונת האלפס לומר דכורך המצה שאינה מינטר עם המרור והיינו דסבירא להאלפס דהא דכתיב בקרא ושמרתם את המצות דאין יוצאין חובת מצה אלא במצה המשומרת לשם מצה זהו הדין רק לצאת ידי חובת דבערב תאכלו מצות דכתוב בתר קרא דושמרתם את המצות דמפרשינן קרא דבערב תאכלו מצות קאי על שלפניו על קרא דושמרתם את המצות, אבל האי דינא דנאמר בפסח על מצות ומרורים יאכלהו דקאי אליבא דהלל על חיוב הפסח לאוכלו עם מצה על זה לא נאמר ושמרתם את המצות ויוצאין אף אם אכל הפסח עם מצה שאינה שמירה דאף מצה שאינה שמורה. מצה מקריא וכיון דהאי דינא דצריך לכרוך המצה עם המרור הוא משום דילמא סבירא לן כהלל דדין הפסח הוא לאכול עם המצה והמרור א"כ יוצאין אף במצה שאינה שמורה, ומה שהקשה הרא"ש שם בערבי פסחים בסימן ל"ה ז"ל ותימא הוא כיון דאיירי בשאין לו אלא כזית אחד שמור האיך יעשה כריכה ויאכל משאינו שמורה ויבטל מעם מצה שמורה ויותר מסתבר להניח הכריכה שאינה אלא זכר בעלמא ממה שיבטל טעם