לבוש מרדכי על זבחים קה

חציצה, אכן ר' יהודה סבירא לי' הטעם כעיקר דאורייתא וא"כ אף שלא שינה הוין את חזותא דהמים אבל כיון ששינה את טעם המים שוב אין המים ראוין להיות מקוה דטעם שבהם פסלתם מדין מים, והא דאמר ר' יהודה רואין אותן כאילו הן יין אדום זהו שיעור נר' יהודה בנתינת הטעם, וכמו דמצינו שיש הרבה שיעורים גיד הנשה אמרינן במשנה דף צ"ו משערין כבשר בלפת ובדף צ"ז אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה משערין כאילו הן בצל וקפלוט ובציר אמר ר' יהודה דשיעורן קרוב למאתים ה"נ סבירא לר' יהודה לשער עד כמה נותן טעם יין במים כל זמן שאם הי' יין אדום הי' ניכר האדמומית זהו שיעור שעוד ניכר טעם היין בהמים א"כ אף הם היין לבן ואין עושה רושם על המראה אבל על הטעם עושה רושם משו"ה רואין כאילו הוא יין אדום דעושה רושם על האדמומית זהו השיעור שיין לבן עושה רושם על הטעם, וכיון שניכר הטעם בהמים שוב כל המים שבהכלי לא נעשו מקוה, ופליגי רבנן ור' יהודה אם טעם כעיקר מדאורייתא או לא, ולפי זה יגרוס הראב"ד ונשער מין בשאינו מינו כמין במינו דהא תנן ונתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים, פירוש כיון דסבירא לריש לקיש דמין במינו בטל המציאות שהרי באיסורין אי, שייך לומר דהמיעוט סותר להרוב וא"כ אף בשאינו מינו מציאות הדבר יבטול לגבי הרוב כמו במינו, אלא דסבירא לריש לקיש דטעם כעיקר מן התורה והאיסור מפני הטעם שט"ו הטעם משתנה הדבר וגם המבטל משתנה ע"י הטעם ופריך אם מן התורה הטעם משנה המבטל ועשהו לאיסור אם כן דם שנתערב ביין כיון דעתה בהדם טעם יין א"כ ופסול עתה הדם בעצמו מלזרוק על המזבח שהרי נכנס בו טעם יין וא"כ הדם ופסול מלזרוק שהרי ע"ו הטעם נשתנה ודינו כמו יין ומדאיתא במתניתן, דאף אם נתערב ביין שאינו מינו עם הדם משערין כמו מים וכמו דם בדם ע"כ דמן התורה טעם לאו כעיקר ומין בשאינו מינו משערין כמין במינו וקשה לריש לקיש דסבירא לי' טעם כעיקר מן התורה וקאמר, לא רואין לדם כאילו הוא מים והפירוש דבטל ופריך אי הכי בטל מיבעאי לי' ועוד תניא ר' יהודה אומר רואין אותן כאילו הוא יין אדום ואין הקושי' כיון דס"ל לר' יהודה רואין ה"נ נימא רואין דאדרבה ר"י סבירא לי' דטעם כעיקר דאורייתא וגם כיון שידע דרבנן פליגי מאי פריך מר' יהודה, רק מוכיח מר' יהודה דלשון רואין אין הכונה דבטל, א"כ במתניתן הפירוש רואין אותן כאילו הן מים דלא בטל ואם טעם כעיקר דאורייתא כיון שטעם הדם יש בו טעם יין יפסול מלזרק ועיין בשיטה מקובצת שג"כ מפרש שאין הכונה דמקשה מדין דר' יהודה אלא דמוכיח דהפירוש רואין דאין בטל, ומשני תנאי היא דלרבנן דסבירא להו ביין לבן או חלב דהולכין אחר הרוב דסבירא דאף שבהמים יש טעם יין אעפי"כ אין פוסל את המים והמים מבטלין את היין משום דמיעוט אין חוצץ בדין חציצה הולכין אחר הרוב והמים לא נפסלו למקוה, דטעם כעיקר לאו דאורייתא, אכן ר' יהודה סבירא לי' דטעם כעיקר דאורייתא משו"ה ס"ל דאם הי' יין אדום הי' ניכר רשומו בהמים א"כ אף שהוא יין לבן ואין רישומו ניכר אבל טעמא דידי' ניכר וא"כ פוסל את הטבילה דאין המים שבכלי נעשו מקוה, והאי דינא דאמר ר' יהודה רואין אין שייך כלל בדינא דמתניתן לגבי דם שנתערב בדם או ביין דהתם קאי לדין המיעוט דאם הי' רישומו ניכר במים הא לא בטל (לרבנן דס"ל טעם לאו כעיקר) והדם כשר לזריקה, אבל הכא בהכלי כיון דהמים לא נפסלו שאין טעם היין פוסלתן שוב הוי היין הלבן מיעוט ומיעוט שאינו מקפיד אין חוצץ, ולר' יהודה דאמר רואין דס"ל טעם כעיקר במתניתן יפסל הדם ואף אם הי' רישומו ניכר דכיון דהיין נתן טעם בהדם נפסל הדם דכמו הטעם אוסר, כן הטעם פוסל מלזרוק ופוסל מלהיות מקוה לר' יהודה, ופריך ורמינהו דלי וכו' מלא מי רגלים רואין אותן כאילו הוא יין, להראב"ד, דהוא יגרוס כתוס' דהגרסא רואין כאילו יין (והא דלא השיג על הרמב"ם דכתב רואין כאילו הן מים נפרש לקמן) היינו כיון שאם הי' יין הי' נותן טעם בהמים והיו גם הם נפסלין מלהיות מקוה שטעם כעיקר דאורייתא, גם מי רגלים נותנין טעם בהמים ופוסלין את רוב המים שבהכלי מלהיות כשרים. מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת, מאן שמעת לי' דאית להו' רואין ר' יהודה פירוש דאיהו ס"ל טעם כעיקר וא"כ איך אמר במי חטאת דאזלינן בתר הרוב הא ר"י סבירא לי' מין במינו לא בטל וא"כ במי חטאת לא הי' אמר דמועל רוב, דכיון דס"ל דכשר לזרוק וטעמא דרבנן דסבירא להו רואין ואם הי' מום הי' אזל מראית הדם אז אף אם נתערב דם בדם ואף דחזותא דהך דם במקומו שהרי הדם לא בטל מראית הדם הכשר, ואעפי"כ אמרו רבנן דפסול לזרוק משום דבטל החשיבות של הדם הכשר כיון שנתערב בכל כך שאם הי' מים הי' בטל המראה, ור' יהודה דס"ל אין דם מבטל דם ולכאורה אף דאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל עכ"פ החשיבות נימא דאזל וע"כ דר' יהודה סבירא לי' דמין במינו החשיבות במקומו ולא בטל החשיבות. וא"כ אף מיעוט יהי' חציצה כיון שלא בטל החשיבות דלר' יהודה מין במינו לא בטל החשיבות ועיין בשיטה מקובצת שג"כ מפרש הקושי' ממתניתן דמין במינו לא בטל וכן בתוס', ומשני אביי דהא דאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל החשיבות הוא דרבי', אבל איהו בעלמא יוכל לסבור דאף דמין במינו לא בטל אבל החשובות אזל משו"ה במי חטאת כיון דהוי מיעוט ולא נתנו טעם בהמים הרוב משו"ה עלתה הטבילה, ורבא משני דהכא מיירי בכלי שתוכו טהור וגבו טמא וכיון דהטבילה דרבנן, בדרבנן גם ר' יהודה מודה דמין במינו בטל כמו שתירץ רבא בגמ' חולין לגבי ציר בדף צ"ח דכיון דציר הוי זיעה בעלמא גם ר' יהודה מודה דמין במינו בטל

, לפי זה לא קשה כלל על הראב"ד כיון דפסק כרבנן איך פסק למתניתן דרואין דאדרבה כיון דפסק כרבנן דטעם כעיקר לאו דאורייתא וכן פסק הרמב"ם דטעמו וממשו היינו שיש כזית בכדי אכילת פרס אז לוקין דס"ל להרמב"ם דזה ילפינן מקרא דמשרת דאמרה התורה, כל זמן שיש מין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס לא בטל ממשות ולוקין על זה, אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס ס"ל להרמב"ם דאין אסור אלא מדברי סופרים דטעם לאו כעיקר ואף מדין חצי שיעור אין כאן, והראב"ד סבירא לי' דכיון דלדידן ממשות האיסור לא בטל יש לזה דין חצי שיעור, אבל טעם לחוד בטל מן התורה אף להראב"ד דטעם לאו כעיקר, ואף אם נימא דס"ל להראב"ד דטעם לחוד אסור וכדמשמע מהרשב"א בחולין פרק כל הבשר היינו לדידן דגם חצי שיעור אסור אבל ההיתר אין איסור מטעם עצמותו אלא דהטעם אסור והאיסור משום שאוכל הטעם אבל ההיתר לא נתהפך לאיסור דלא כר' יהודה דס"ל דהיתר נעשה איסור, משו"ה לרבנן יון לבן אין חוצץ דאף שנתן טעם בהמים לא נפסלו המים ממי מקוה, משו"ה במתניתן אף אם נתערב הדם ביין ונתן היין טעם בהדם לא נפסל הדם מלזרוק דטעם לאו כעיקר, ומשו"ה לא השיג על הרמב"ם בדין דמי רגלים דאמר הרמב"ם רואין אותן כאילו הן מים, ולפי גרסת הראב"ד רואין כאילו הן יין דזה דוקא