לבוש מרדכי על זבחים קד

תועיל הטבילה הוא כר' יהודה דסבירא לי' רואין וסבירא לי' דמציאות הדבר לא בטל דלרבנן (דלר"ל) סבירא להו שבטל גם מציאות הדור דהתורה אסרה אחרי רבים להטות דמשו"ה גם פיגול ונותר מבטלין זה את זה משום דכיון דהוי הפיגול מיעוט בטל הוא אף שבזה לא שייך שסותרין זה את זה א"כ אמאי רואין כאילו מים אף אם הוא מים והוי מחובר למקוה ג"כ תועיל הטבילה שהרי מיעוט המים בטלין לגבי רוב שלא נשתנה, וטובלין בהם שכיון שרוב המקוה כשרה גם בהם טובלין ע"כ דאתיא כר' יהודה דמציאות הדבר לא בטל משו"ה אמרינן רואין ולא תועיל הטבילה, א"כ יקשה אמאי גבי מי חטאת אמרינן הולכין אחר הרוב הא המים נתחברו להמקוה והם פסולין לטבילה משום שהם מי חטאת, עכצ"ל דכיון שהם היינו המי חטאת שוים בחזותא לגמרי עם מי המקוה אף ר' יהודה מודה דבטלו למי המקוה וטובלין בהם ושאני מי רגלים שאין טובלין בהם משום שיש בהם שינוי ממי המקוה משו"ה לא בטלו, א"כ אמאי ביין לבן במים אית' לי' רואין כיון דשוו לגמרי בחזותא הא מודה דבטלו ואמאי אמר רואין וע"ז משני הא דידי' ס"ל היכא דשוה גמרי בטל, הא דרבי' ס"ל היכא דשוה לגמרי לא בטל, כמו דם בדם אבל ביון לבן במים כיון שיש איזה חילוק ביניהם שזה יין וזה מים בטלו, אבל מחמור הוא מפני שמראה שלהם שוה משו"ה אות לי' רואין וכמו שפורש רש"י

אכן רבא, לדברי הרמב"ם פליג, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מקואות הלכה י"ט ז"ל כל שתוכו טהור וגבו טמא והי' מלא יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב אם הי' רוב הכלי פנוי כדי שירבו המים בתוכו טהור מפני שטומאתו מדבריהן ע"כ, והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א נשתבש בשמעתא דזבחים פרק כל הזבחים דלא איתאמרו הא מילתא אלא לר' יהודה אבל רבנן אפו טמא ממש סגי לי' לדבריהם ביין לבן וחלב עכ"ל, וכפי שביאר הכ"מ פליגי הרמב"ם והראב"ד בפירוש הא דאמר רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי לי' בכל דהוא ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עליהו ולא מבטל לי' וכיון דאיכא רובא לא צריך, דהראב"ד מפרש כפירש"י דהא דאמר רבא קאי על מתניתן דמי חטאת דמשו"ה אף דר' יהודה אית לי' רואין אעפ"יכ במי חטאת אמר דסגי ברובא משום דמיירי בכלי שתוכו טהור וגבו טמא משו"ה כיון דמי חטאת שוה לגמרי בכה"ג מודה ר' יהודה דסגי ברובא, אבל תוספתא דדלי שמלא יין או חלב מיירי בכלי שטמא ממש משו"ה סבירא לי' לר' יהודה רואין, וא"כ רבנן אף בטמא ממש ס"ל דסגי ברובא ולא אמרינן רואין, אבל הרמב"ם מפרש דרבא ס"ל דרבנן ג"כ אית להו רואין משום דס"ל דממשות הדבר לא בטל והא דס"ל במלא יין או חלב דסגי ברובא משום דמיירי בכלי שתוכו טהור ובכה"ג פליגי ר' יהודה ורבנן ולפי זה לא קשה ברייתא דמלא מי רגלים רואין ובמי חטאת סגי ברובא דהתם מיירי בטמא ממש ובטמא ממש גם רבנן אית להו רואין דגם רבנן סבירא להו דממשות לא בטל (דלא כריש לקיש) והא דבמי חטאת סגי ברובא, דהא, הא דמי חטאת לא סלקא להו השקה ולא נעשו מקוה הוא רק מדרבנן, וכדאמרינן בפסחים ל"ד דהא דמי החג שהקדישן ואח"כ השיקן פסולין הוא מעלה בעלמא מדרבנן שלא יהי' זריעה להקדש דמשום האי טעמא אם מלא מי חטאת לא סלקא השקה למי חטאת משום המעלה דאין זריעה להקדש וכיון דהוו רק מעלה בעלמא מדרבנן משו"ה סבירא להו לרבנן דסגי ברובא, לפי זה לא קשה כלל על הרמב"ם כיון דפסק בדלי שיש בו יין או חלב הולכין אחר הרוב א"כ איך פסק הרמב"ם למתניתן דדם בדם רואין כאילו הוא מים הא לרבנן לא סבירא להו רואין, אכן לפי הנ"ל לא קשה דהא הרמב"ם פסק כרבא ולא כריש לקיש וא"כ גם רבנן אית להו רואין היינו דמציאות הדבר לא בטל ורק בדלי שיש בו יין לבן, דמיירי בתוכו טהור בזה סבירא להו דלא אמרינן רואין, וגם לא קשה מהא דבכל התורה קי"ל דחד בתרי בטל לגבי איסור בהיתר והכא בדם בדם סבירא לן רואין דבכל התורה חד בתרי בטל אין הטעם משום דבטל המציאות אלא משום היכא דסותר המיעוט להרוב קי"ל אחרי רבים להטות ובטל האיסור אבל מציאות הדבר לא בטל. אבל לגבי זריקת הדם דאין סותרין זה את זה דמצוה הדבר על כתפא דגברא בזה אמרינן רואין דמציאות הדבר לא בטל, והא דפריך ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו הוא רק לריש לקיש דס"ל באיסורין מבטלין זה את זה אף דשם לא שייך סותרין זה את זה ובזה הא קי"ל האיסורין אין מבטלין זה את זה

אכן דברי הראב"ד תמוהים מאד דכיון דהראב"ד מפרש דרבא תריץ אליבא דר' יהודה דאית לי' רואין אבל רבנן אפילו בטמא ממש אית להו דסגי ברובא ולית להו רואין א"כ איך לא השיג הראב"ד על הרמב"ם דפסק כסתמא דמתניתן דנתערב דם בדם החי' רואין כאילו הוא מים ולא בטל ברובא הא לפי הגמ' זה דוקא אליבא דר"י דאית לי' רואין אבל רבנן הא לית להו רואין וא"כ אם רוב הדם דם שפסול לזריקה כמו דם החי' או בהמת חולין ובטל דם הכשר לזריקה ברוב הדם שאין ראוי לזריקה והא בגמ' תלי זה בזה ועיין בלח"מ בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין שהקשה זה ונשאר בצ"ע

והנראה לי דהנה הא דאמר בגמ' תנאי לכאורה פשוט דקאי על הא דאמר ונשער מין במינו כמין בשאינו מיני דהא תנן נתערב ביין רואין אותו כאילו מים והוי מין במינו דהרי אזלינן בתר חזותא, וע"ז משנו תנאי היא דדלי שיש בו יין לבן או חלב דהוי עם מים מין במינו דהרי הכא אזלינן בתר חזותא וחזותא דהיין לבן עם המים הוי חדא א"כ הא דאמר תנאי היא הוא אם אמרינן במין במינו רואין כאילו אינו מינו או לא, אכן הכ"מ כתב שם בפ"ג מהלכות מקואות הלכה י"ט ז"ל פרק התערובות עלה ע"ח ע"ב אמרינן נותן טעם ברוב לא הוי דאורייתא תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן חלב והטבילו הולכין אחר הרוב עכ"ל הכ"מ, ולכאורה הדברים תמוהים מאד דהא הכא סבירא לן דיין לבן במים הוי מין במינו

לכן נראה לי לפי גרסת ופירוש הכ"מ הראב"ד מפרש פירוש אחר בכל דברי הגמ' דהנה ריש לקיש דסבירא לי' האיסורין מבטלין זה את זה ע"כ דסבירא לי' מציאות הדבר בטל וא"כ טעמא דבמין בשאינו מינו מודה לפי המסקנא דסבירא לי' ע"כ דמה שיש לזה טעם אחר זה מהפך הדבר ומשו"ה מחויב משום טעם הדבר, וע"כ סבירא לריש לקיש טעם כעיקר דאורייתא והתורה אמרה שטעם הדבר מגררא הדבר, והנה לפי זה מה שהכ"מ מפרש דברייתא דדלי שיש בו יין לבן או חלב סבירא לרבנן דהולכין אחר הרוב ור' יהודה פליג וסבירא לי' דרואין כאילו הוא יין אדום דרבנן סבירא להו טעם לאו כעיקר וא"כ אף דהיין לבן נתן טעם יין בהמים מפני זה לא נשתנה המים לגרר אחר היין ועל המים דין מים עליהם וכיון דהוי רוב מים בטל המיעוט יין דמיעוט בטל לגבי הרוב ולא הוי לי'