לבוש מרדכי על זבחים קא

בשאינו מינו דכיון דהא דאמרינן בדם שאם נתערב ביין או בדם החי מחויב זריקה דכיון דאין ביטול המציאות ומקרא דאחרי רבים להטות ילפינן רק דאין המיעוט יוכל להכרית את הרוב, בדם אין הרוב שאינו חיוב לזרוק אין סותר להמיעוט המחויב שאין במצוה הדין בהדם משו"ה המיעוט לא בטל ורק אם נתערב בהרבה שאם הי' אינו מינו הי' בטל אז אזל חשיבותו ובטל, ורק על ריש לקיש דאיהו ס"ל דמקרא דאחרי רבים להטות ילפינן אף לבטל המציאות דכללא אחרי רבים להטות ואם רוב הוא איסור פגול מבטל את המיעוט שהוא נותר דכללא הוא אחרי אחרי רבים להטות ע"ז פריך הא חזינן במתניתן דאין הדבר בטל במציאותו כל זמן שאם הי' באינו מינו הי' ניכר, שהרי אם נימא דכללא הוא אחרי רבים להטות אין נחשב המיעוט א"כ אמאי בדם שנתערב בדם אף אם הרוב מאלה שאינם בני זריקה זורקין על גבי המזבח נימא כללא הוא אחרי רבים להטות וכיון דאלה שמחייבים בזריקה המה המיעוט בטל דינם, והרי במתניתן אמרינן רואין דכל זמן שבאינו מינו לא הי' בטל מציאותו גם במינו אינו בטל, וע"ז משנו תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב ולא אמרינן דאמרינן כיון שיש בו רוב מים א"כ היין הלבן בטל מציאותו וא"כ אינו חוצץ בפני המים וכדקי"ל מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ, ה"נ אם נימא דהדבר בטל מציאותו דכולא הוא אחרי רבים להטות כיון דבטל מציאותו אינו חוצץ. וכן מפורש ברמב"ם בפ"ג ממקואות דהשאלה אם היי לבן חוצץ בפני המים ורבנן סבירא להו דאין חוצץ דסבירא להו כלל אחרי רבים להטות ובטל מציאות הדבר אכן ר' יהודה סובר דכל זמן שאם הי' באינו מינו הי' ניכר לא בטל מציאותו וממילא הוא חוצץ ומש"ה סובר ר' יהודה דרואין אותו כאילו הוא יין אדום ואם לא הי' מראיתו דיהה אז חוצץ דאין בטל מציאותו וריש לקיש סבר כרבנן דגם מציאות הדבר בטל משו"ה אינו חוצץ

ופריך ורמינהו דלי שהוא מלא רוקין והטבילו כאילו לא טבל מי רגלים רואין אותו כאילו הן מים מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת מאן שמעת לי' דאית לי' רואין ר' יהודה וקתני דסגי לי' ברובא והנה רש"י פריש הא דאמר מי רגלים רואין אותו כאילו הן מים פירוש ונטהר דהרי למים מועל השקה ועיין בתוס' שהקשה מאי ענין רואין דהכא דמי רגלים. ליין וחלב דלעיל שאינו מינו לא שייך בהו השקה אבל מי רגלים לדברי רש"י שהם מים גמורים וסלקא להו השקה אם כן מאי רואין שייך בהו וכי משום דנשתנו קצת לא יהא שם מים עליה ולא תועיל השקה וכו' ועוד בלא סוגיא דלעיל תקשי רישא לסיפא ועוד מאי משני הא דידי' הא דרבי' אכתי תקשי רישא לסיפא, עיין שם עוד שתמה תוס' על פירוש זה אכן בכלל קשה לפי פירוש רש"י מאי דאמר רואין היינו דהמשנה שונה לנו דמי רגלים יש להם דין כמים א"כ מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. ותמיהא דהתוס' לא הקשו זאת, רק הקשו וכי משום דנשתנו קצת לא יהא שם מים עליהם אכן ברש"י הא מפורש דלא בעי רובא לביטול הרי דמפרש דנטהרו וא"כ מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן והנה התוס' מפרשי דגרסינן מי רגלים רואין אותן כאילו הוא יין וכי האי גוונא תניא בתוספתא דמס' טהרות מי רגלים שנתערבו במים רואין אותן כאילו יין במים. אכן הרמב"ם בפ"ג דמקואות גריס כגרסת רש"י רואין אותו כאילו הוא מים ולפי זה קשה עליו קושית התוס', ובכלל אם הפירוש דאשמיענן במתניתן דמי רגלים יש להם דין מים ונטהרו מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דפליגי. אי יין לבן בטל מיעוט ברוב מים ור' יהודה סבר דאם הי' יין הי' ניכר לא בטל לדין דמי רגלים נחשבין כמים דאין לזה דמיון כלל

והנראה לי דהנה קי"ל מים טמאים אם השיקן למקוה נטהרו וכתב רש"י בפסחים דף ל"ד ע"ב ד"ה מי החג ז"ל ומים סלקא להו השקה דזו היא זריקתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשו חיבור ובטלו עכ"ד רש"י ולכאורה צריך עיון מה ענין דין זריקה דנעשה מחובר לדין השקה במים הרי מה שנזרע בקרקע אסור לתלוש בשבת ומים שבמקוה מותר לתלוש בשבת שאין זה מחובר לקרקע שיהי' כגידולי קרקע ומצינו רק זרע זרוע אשר יזרע היינו חיבור שנעשה גידולי קרקע מטהר אבל מאין לנו זה הדין דהשקה מטהר ואין לומר דהכונה כיון שנתחבר להמים המים אינם טמאים ממילא בטלו דא"כ מים שנפסלו בטבול יום יועיל אף אם השיקו למים שאינם מקוה, עוד קשה דהנה קי"ל מטבילין בכלים שיש בהם כששופרת הנוד, וקשה כיון דאין מטבילין בכלים אמאי מועיל להטביל בכלי שיש בו כשפופרת הנוד, ועכצ"ל הא דאין מטבילין בכלים זהו דוקא שבכלי לא נעשה מקוה אבל אם יש מקוה כשירה אז כל המחובר למקוה הרי הוא מקוה ונעשו המים שבכלי מקוה ומשו"ה מטבילין בהם

, ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות מקואות הלכה ג' ז"ל השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו כלי אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה אעפ"י שחיברו בסיד ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשירה ואינה פוסלת את המקוה. והקשה הכ"מ כיון דאמר הרמב"ם כשירה היינו לומר דכשרה לטבול בו דכיון דניקב כשפופרת הנוד לא חשוב כלי וכשר לטבול בו והקשה מהא דאמר הרמב"ם הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר והרי בכלי חרם מטהר במוציא זית הרי כיון דניקב כמוציא זית כשר לטבול בו ואמאי הצריך שיהי' כשפופרת הנוד גבי כלי שחיברה בשוקת דמשמע דמיירי בכל כלי, עוד הקשה מהא דלקמן בהלכה ח' שכתב הרמב"ם השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא א"כ הי' נקובים כשפופרת הנוד וכיון דכלי עץ נינהו הא נקב המטהרו הוא במוצא רימון ואמאי הכשיר הרמב"ם בנקב כשפופרת הנוד

אכן לדברינו שני דברים נפרדים המה, יש דין לעשות מקוה בתוך הכלי בעצמו לחברה לקרקע ותהי' היא בעצמם מקוה שם אין שייך כלל לדין כשפופרת הנוד אלא אם הכלי מחזקת מ' סאה שתוכל להוות מקוה בפני עצמה בעינן נקב המטהר את הכלי ועשאהו לאינו כלי שם בעינן בכלי חרם כמוציא זית ואין צריך כשפופרת הנוד דכיון שניקב כמוצא זית הרי בטל שם כלי, ונעשית היא בעצמה מקוה, ובכלי עץ דשיעור טהרתם כמוציא רמון כל זמן שלא ניקב כמוצא רמון הוי עדנה כלי ופסול להיות מקוה, ולפי זה הדברים מבוארים בפשטות דגבי שידה שבים לא מיירי שהיא עצמה תהי' מקוה שהרי כיון שאינה מחוברת בקרקע אי אפשר לה להיות מקוה דהוי כמו באויר ואין מטבילין בכיפין, וגם מיירי אפילו אין בה מ' סאה וא"כ הכשרה דהמים שבה מחוברין למי הים וכל המחובר למקוה א"כ אין שייך כלל בדין דנקב המטהרו דאם הנקב בפחות משפופרת הנוד אז אף בכלי חרס שאין מקבלת טומאה אף אם הנקב רק כמוציא זית, עכ"פ עירוב מקואות הוא דין דבעינן דוקא כשפופרת הנוד ופחות משפופרת הנוד