לבוש מרדכי על יבמות פז

משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והוא אינו רוצה שאשתו תהי' מנוקה ומשו"ה לא ישמור עצמו בשעת תשמיש (שוב הראו לי שגם הנו"ב מפרש כן ב"ה שכיונתי), ומניקה הטעם דאסור לישא משום דמעכר חלבא, וכיון שהיא מניקת חבירו היינו אלמנה דמשועבדת לו, אסור לישא אותה שהיא מינקת חבירו. אבל אשה שמת בעלה והניחה מעוברת ובעוד שהיתה מעוברת תבעה להנשא שאז אבדה מזונות וממילא אין מעשה ידי' לבעלה ולא ליורשיו אז איננה מחויבת להניק את בנה, וא"כ לא מקריא מינקת חבירו, וכדמוכח מהמחבר שהבאנו דלדעה ראשונה אף באלמנה מותרת, א"כ ברורים דברי הרמב"ם דמפרש דבגמ' אמר טעם לאיסור מעוברת משום דחסא ולא קאמר משום טעמא דמעוברת למינקה קיימא בלחוד, דהא האיסור שאסרו רבנן הוא דוקא במינקת חבירו ומעוברת אם תבעה להנשא לא הויא כלל מינקת חבירו, משו"ה איצטריך לטעמא דדחסא

ב) ומה שהקשה ר"ת הא כל אלמנה תוכל לפטור עצמה מהשעבוד, יש לתרץ נהי דאלמנה תוכל לפטור עצמה היכא דתובעת כתובתה או רוצה להנשא או אומרת איני נזונית, אבל כל זמן שלא פטרה עצמה והיא נזונית מנכסי בעלה שהניח להיורשים, וכנגד זה הנחיל להם זכות שיש לו עלי' מעשה ידי', מה שהיא מניקה הוא מטעם השעבוד, ומשו"ה גזרו שלא ישא מינקת חבירו כדי שלא יגרום נזק להולד, שתסלק השעבוד שיש עלי' להניק אותו מכח שנתחייבה להאב, אבל בגרושה הלא לא תסלק השעבוד, שאין עלי' שעבוד כלל, אלא שהיא מינקת מרצונה בכה"ג לא גזרו חכז"ל, אחרי שע"י מעשיו אין גורם להזיק שעבוד

והנה במניקה מה שסוברים ב"ש שאין עלי' חיוב להניק בנה, לכאורה קשה כיון דבית שמאי מודים שמחויבת למעשה ידי', ומעשה ידי' לאו דוקא בידי', אלא בכל גופה מה שעושה משועבדת לבעלה, כדמוכח בכתובות ס"ו, דאף אם מחממת בצים בגופה, לבעלה, וא"כ אמאי סברי בית שמאי דאין כופה להניק את בנה, ועכצ"ל דס"ל לב"ש דצערא דגופא לא זכה בעלה, וכיון שאין רוצה להניק האי שיש לה צערא דגופא, ע"כ סברי בית שמאי דאם אמרה איני רוצה להניק בע"כ שיש לה צער מהנקה, ובית הלל סברי דכל הנשים רוצות להניק ואדרבה מרחמה, א"כ אמרינן שאין זה צער, ומה שאינה רוצה להניק אפשר שהיא רוצה להקניטו וכדומה. נמצא דהיכא דלא אמרה אינני מניקה, שאז בודאי היא ככל הנשים שאין לה צער מההנקה לבנה, ואדרבה עונג הוא לה, אז היא משועבדת להניק אף לב"ש, ככל מעשה ידי' שהוא משועבדת בגופה ובידי' מה שזה דרך כל הנשים, וא"כ אף לב"ש אסור לישא מינקת חבירו שהיא מניקה ולא אמרה שזה צער לה, ובאופן זה היא מניקת חבירו, ואסור אף לב"ש לגרום שתפטור עצמה משעבוד זה

והנה בגמ' כתובות איתא, ת"ר נתנה בנה למינקת גמלתו או מת מותרת לינשא מיד, רב פפא ורב הונא ברי' דר' יהושע סבור למיעבד עובדה כהא מתניתא אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן, איני, והא רב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא, שאני בי ריש גלותא דלא הדרו בהו, אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' או שהי' לה כעס בבית בעלה או שהי' בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך בעלה למדינת הים או שהי' בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה אילונית וקטנה והמפלת לאחר מיתת בעלה ושאינה ראוי' לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ, ר' יוסי מתיר לארס ולהנשא מיד, ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו, אמרו לי' לאו אדעתין, והלכתא מת מותר, גמלתו אסור עכ"ל הגמ', והנה האלפס והרמב"ם השמיטו הא דשרא רב נחמן לדבי ריש גלותא, וכבר תמהו על זה, ובשלמא על האלפס תרצו משום דאין שכיח בזמן הזה אנשים שיהי' להם ממשלה כריש גלותא, אבל על הרמב"ם שמביא על דברים שאינן נוהגים בזמן הזה ואף דיני מלך הביא, תמהו אמאי השמיט זה

ונראה לי, דהנה תוס' בד"ה ואמר רב נחמן כתבו ז"ל, אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו, דא"כ היכא שרא רב נחמן לבי ריש גלותא, אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו, ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה, וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק עכ"ל התוס', וכתב ע"ז בהגהת מהרב רנשבורג, דבשאלתות פ' וירא סימן י"ג בד"ה ברם כו' מטעם גזירה זו אטו זו, וצריך לישב קושית התוס' אליבא דהשאלתות עכ"ל, ונראה לי, דהנה הא דאמר בגמ', שאני ריש גלותא דלא הדרי בהו, פירש"י, מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימים הם, אכן בתוס' רי"ד פירש, וכן מצאתי בשאלתות הנ"ל, שאני דבי ריש גלותא כיון דיהבי בניהו למניקה לא הדרי בהו לאנוקי, ולכאורה הדברים תמוהים

לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש הא דרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע סברי למעיבד כהא מתניתא, מיירי בנתנה בנה למינקת, וכדמוכח מהא דפריך, והא רב נחמן שרא לדבי ריש גלותא, ומשני שאני ריש גלותא דלא הדרי בהו, והנה הב"י באה"ע סימן י"ג הביא בשם תשובת גאון, שכל זמן שלא עבר שלשה חדשים מעת שפסקה מלהניק עוד אפשר שיוחזר חלבה, לפי זה אפשר לחלק בין נתנה למניקה, לגמלתו, או מת, דבנתנה להניק הבן הוא יונק והיא גם היא קודם שעברו ג' חדשים עדיין תוכל להניק ונקראת מינקת ברוב נשים, אם לא במפונקות שבהם תופסק החלב תיכף, אבל שאר נשים יש שאינן פוסקות מלהניק, אך אם עבר זמן עד שלשה חדשים כמובא בב"י בשם תשובת הגאון, אכן אם גמלה את הולד או שמת, כבר אינה מינקת, ורבנן הא גזרו במניקת אבל לא בשאינה מינקת, ולפי זה הא דאמר רב פפי לרב הונא ברי' דרב יהושע ורב פפא ואתון לא תסברוה, ממתניתא דעקרה וזקנה ואילונית דגזרינן לדין דגמלתו או מת, דהתם גזרו רבנן שאשה שנתאלמנה או נתגרשה לא תנשא עד אחר שלשה חדשים, ולא חילקו אף אם אין ראוי' לילד, אבל הכא רבנן