לבוש מרדכי על יבמות פב

בגמ' אלא אמר רבא, דרמי בר חמא הא אוקי באנסוהו והשתחוה לבהמה דידי', אבל רבא מוקי בין בהמה דידי' בין באונס אפילו בהמת חבירו, והא דקאמר ביבמות אלא, משום אשגירתא דלישנא דע"ז. וכמו דאיתא בגמ' מעילה דף ה' דמשום דבמשנה אחת שנה קבלו פסולין וזרקו פסולין ושם הוא דוקא, שנה גם במשנה שני' דשם הוא לאו דוקא

ד) לפי זה לא קשה מהירושלמי דאמר קטנה אין לה רצון לאסור על בעלה, על הרמב"ם דאיהו אמר קטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה, דר' זירא לטעמי' דס"ל מדאמר רחמנא ולנערה לא תעשה דבר ידעינן דאונס לא הוי מעשה, א"כ לדידי' הרצון עושה הדבר למעשה, ומצינו בקרא רק רצון של גדולה, א"כ רצון של קטנה הא אינו דומה לרצון של גדולה, משו"ה בירושלמי ר' זעירי, וכפי הנראה הוא ר' זירא, אמר קטנה אין לה רצון לאסור על בעלה, דאם מצינו רצון של גדולה אוסר מנא לן רצון של קטנה אבל לשיטת רבא הא אונס ג"כ מעשה האיסור ורק מצינו שהתירה התורה אשת ישראל שנאנסה, א"כ אין לך בה אלא חידושו, היינו היכא דנתפשה, אבל קטנה שזינתה ברצון הא לא נתפשה, וא"כ דוקא פיתוי דהוי בקטנה כנתפשה מותרת, אבל ברצון נאסרה על בעלה. סימן כז

זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה

דף ל"ב. ובפלוגתא, דאיתמר זר ששימש בשבת ר' חייא אמר חייב שתים. בר קפרא אמר אינו חיוב אלא אחת כו', אלא קמפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר"ש כו', מיתבי' זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה יש כאן משום זרות ומשום שבת ומשום בע"מ ומשום טומאה דברי ר' יוסי, ר"ש אומר אין כאן אלא משום זרות ומשום בעל מום בלבד, ואילו מליקה שיירא, למאן שיירא, אי לימא לר' יוסי השתא ר' יוסי באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעא, אלא לאו לר"ש ובאיסור כולל הוא דפטר, אבל באיסור בת אחת מחייב תרתי, תיובתא דבר קפרא תיובתא

והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ב ז"ל, זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות, וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום טומאה ומשום בעל מום עכ"ל והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל, א"א שתיהן שבאו עליו בב"א זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת, בע"מ שחתך אצבעו בסכין טמאה עכ"ל הראב"ד

והקשה ע"ז הכ"מ ז"ל, ואינו יודע מי הזקיקו לכך, דהא לא אוקי הכי בגמ' אלא גבי פלוגתא דר' חייא ובר קפרא, אבל בתר הכי אמרינן מיתבי' זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה, למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור ב"א מיבעאי, ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ"ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ"ש בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות שפיר עבד דסתם לה הכא סתומי, ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאיתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה, בע"מ מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי לי' מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה עכ"ל הכ"מ

א) ולישב דברי הראב"ד נראה לי, דהנה הרשב"א הביא בשם הראב"ד על הא דאמר זר שאכל מליקה דהוי איסור בת אחת מטעם דכשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ונבלה, דשתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול, ואעפ"י שלא נמלק עוף זה עדיין, מ"מ האיכא נבלות טובא דמתסר בהו, אבל בע"מ ששימש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב לי' משום בעל מום ומשום טומאה, דאכתי מחוסר מעשה דטומאה, ולא חל עלי' איסור טומאה עד דאטמי לי', וכן הביא הריטב"א במס' קדושין בפרק עשרה יוחסין, דלר"ש דאמר אין איסור חל על איסור והאוכל נבלה ביוה"כ פטור מכרת דאין איסור חל על איסור, אפילו בנתנבלה ביום הכפורים אף דאיסור יום הכפורים קדים לאיסור נבלה, אעפי"כ אין חייב כרת שאין דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה, אלא בחתיכת כיוצא בה, והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יום הכפורים נתחייב באיסור נבלה, דאע"ג דלא נתנבלה בהמה זו, הא איכא כמה נבלות בעלמא דמתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו, שהרי לא הי' שם יוהכ"פ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו עכ"ל הריטב"א בשם הראב"ד

והנה הרשב"א כאן הביא בשם הרמב"ן להקשות על הראב"ד, מדתניא, חמותו ונעשה אשת איש נדון כחמותו אמאי נימא מכי אייתי לי' ב' שערות תתחייב לי' כאשת איש, אעפ"י שזו לא היתה אשת איש, שכשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אעפ"י שזה העוף לא הי' נבלה באותה שעה, ומסתברא לי דאי מהא לא תותבי', דהתם כיון דנעשית חמותו קם לה עלה באיסור חמותו, ואילו בא עלי' חייב שרפה, השתא משום דנעשית אשת איש לא פקע איסור חמותה מינה, דאנן אין איסור חל על איסר קאמרינן, אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן, כדאמרינן בפרק גיד הנשה, פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד הנשה מינה

אכן הריטב"א בפרק עשרה יוחסין הכניס כל זה בקושיא, דאמאי אם נתנבלה ביום הכפורים אין עובר עלי' משום יוהכ"פ, והא קודם שנתנבלה אם הי' אכילה בהיתר כגון שהי' שוחטה הי' מחויב משום יום הכפורים ועתה כשנתנבלה האם משום זה יפקע איסור יום הכפורים, הא אין איסור דוחה איסור ואולי כונת הרשב"א משום דגם בחיי הבהמה הי' עליו איסור דאין זבוחה, אכן לפי זה לא הי' צריך הראב"ד לומר משום שחל עליו איסור נבלה כשנעשה גדול

ועוד נראה לי דכונת הרמב"ן להקשות, דהנה בגמ' סנהדרין דף פ"א איתא, אמר לי' רב אדא בר אבה לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו, לידון נמי אאיסור אשת איש, דהא אמר ר' אבהו מודה ר'