לבוש מרדכי על יבמות פא

לפי זה גם בע"ז רבא ור' זירא אזלי לטעמיהו, ר' זירא ס"ל דהיכא דאנסוהו והשתחוה אפילו לבהמה דידי' לא הוה נעבד, דר' זירא ס"ל דלא הוי כלל עכו"ם בהשתחוה באונס, ואף שאמרה התורה ואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך ומחויבים למסור נפש על אונס של ע"ז, אם לא מסר נפשו לא קיים מצות ואהבת, דהקפידה התורה שלא לתת תוקף לע"ז, אבל הוא לא עבד ע"ז שהרי באונס עשה, ובאונס לא הוי כלל מעשה ע"ז, ואם היכא דהשתחוה באונס לא הוי נעבד ורק עבר על מצות ואהבת, בשביל זה לא נאסרה הבהמה להקרבה אכן רבא ס"ל דאף באונס מקרי נעבד, דהוא ס"ל דבאונס הוי ג"כ המעשה, ואמר, הכל היו בכלל לא תעבדם אף אונס, ומביא רבא ראי' מכל עבירות שבתורה דאמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם, ואח"כ אמרה תורה ולא תחללו את שם קדשי, הא כיצד כאן בצינעה כאן בפרהסיא, היינו היכא דכופין לעבור על דת אז בפרהסיא צריך למסור נפשו אף על שאר עבירות שבתורה, ואם נימא דאונס לא הוי מעשה העבירה כלל, א"כ אין שייך כלל פרהסיא, שהרי הכל רואים שאין כאן מעשה עבירה, שהרי רואים שעובר באונס, ע"כ דאונס הוי ג"כ מעשה, אלא שאמרה התורה שיעבור ואל יהרג והתירה התורה רק בצינעה אבל לא בפרהסיא, הרי מוכח דאף באונס הוי מעשה העבירה, א"כ לא קשה אמאי אם אנסוהו והשתחוה לבהמתו אסור משום נעבד, שהרי נעבד הוא ג"כ אפילו באונס, דהכל היו בכלל לא תעבדם

ג) ואפשר לתרץ דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ו' ז"ל, הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, א"א במס' ע"ז אוקמה של חבירו בשעשה בה מעשה עכ"ל, וכבר הקשו זאת מפרשי הרמב"ם גם מגמ' דזבחים דפרק בתרא דף קי"ז, דאיתא התם, בשלמא רובע משכחת לה דאקדשנהו מעיקרא והדר רבע, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הרי דאמרינן דאם הוא של הקדש אין נאסר בנעבד, ואיך כתב הרמב"ם דאף לאחר ההקדש נאסר אם נעבד

והנראה דהרמב"ם מדייק לשון דקאמר, אלא אמר רבא ובגמ' מצינו לשון אלא, אם אחד אוקי ברייתא או מתניתין באופן אחד ואופן זה איפרך, קאמר אלא, דמפרש להברייתא או המתניתין או המימרא באופן אחר, אבל אם אחד מקשה ובא חבירו ומתרץ מאי שייך בזה לשון אלא אמר רבא, אחרי דמקשה הוא ר' זירא, ורבא מתרץ, לכן מפרש הרמב"ם כן, דהנה מעיקרא פריך על הא דתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, מברייתא דקתני איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון, היכי דמי לאו כגון שאנס בהמת חברו והשתחוה לה, ואמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידי', וע"ז קאמר מתקיף לה ר' זירא אונס הוא ואונס רחמנא פטרי', אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם, ומפרש הרמב"ם דרבא דחי בין דברי רמי בר חמא דאמר דדוקא אם השתחוה לבהמה דידי' הוי נעבד, אבל לא לבהמת חבירו, דאיהו סבר דמחויב מיתה אם השתחוה באונס, א"כ ע"כ דנעשה הבהמה ע"ז ע"י השתחואה, א"כ לבהמת חבירו, דאין אדם עושה את בהמת חבירו לע"ז, לא נאסרה מטעם נעבד, ור' זירא ס"ל דאף בהשתחואה לבהמה דידי' לא הוי ע"ז, דאונס לא הוי כלל ע"ז, ורבא אמר הכל היו, פירוש בין אם השתחוה באונס לבהמה דידי' בין השתחוה לבהמת חבירו, דאף שבאונס הרי לא עשה הבהמה לע"ז, ואעפי"כ עבודה הוי, והוי בכלל לא תעבדם, ואפילו לא נעשית הבהמה ע"ז שהרי הבהמה איננה שלו, וגם הא הוי באונס, ואעפי"כ הוי בכלל לא תעבדם דעבודה הוי אף שאינה שלו, ואף באונס, דאין דין נעבד שיחול על הבהמה שם ע"ז אלא כיון שעבדו אותה מקרי נעבד, וא"כ אף אם אין הבהמה שלו אסורה, והא דתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, לפי זה לא קאי כלל על דין נעבד לגבוה, אלא על איסור תלוש להדיוט

ואולי זהו כונת הכ"מ שכתב ז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם במס' ע"ז אוקמה בשל חבירו כשעבד מעשה, ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט, אבל לגבוה אעפ"י שלא עשה בה מעשה נאסרה כו', והקשה הלח"מ הא אי אפשר לומר כן דלחזקי' הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמה בדלא עשה בה מעשה, ע"כ לגבוה, דאי להדיוט א"כ היכי קאמר שלו אסור, הא מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, אכן לדברינו אליבא דחזקי' דשני בשעשה מעשה בודאי דהוא סובר כסברת רמי בר חמא, דדוקא אם חל על הבהמה שם ע"ז נאסרה, אבל אם לא חל שם ע"ז על הבהמה לא נאסרה, וא"כ של חבירו לא נאסרה מטעם נעבד, אבל רבא משני דהכל היו בכלל לא תעבדם אף בבהמת חבירו באונס אף דלא חל שם ע"ז על הבהמה, אעפי"כ נאסרה, ואליבא דרבא הא ברייתא דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, מיירי להדיוט, ולא מיירי כלל בבהמה, אלא בחפצים

נמצא למסקנת רבא נעבד אסור אף בשל חבירו, והא דפריך בזבחים אלא נעבד ומוקצה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, פריך למ"ד דאף נעבד אין אסור אם אינו שלו, לדידי' פריך, ועכצ"ל דלאו לכו"ע פריך, שהרי מוקצה כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיעשו בה מעשה והראב"ד כתב רק שיש גירסא אחרת, אבל לא אמר הראב"ד שהלכה כאותה גירסא, והרי הרבה אמוראים סברי דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, והראב"ד פסק הכי, ועכצ"ל להנך פוסקים דהגמ' פריך להנך דסבירא להו אין אדם אוסר דבר חבירו אפילו ע"י מעשה, א"כ להרמב"ם הא דפריך מנעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הוא אליבא דרמי בר חמא ור' זירא, דסברי דנעבד הוא ג"כ חלות שנעשה הבהמה ע"ז, אבל אליבא דרבא קשה רק ממוקצה למאן דס"ל אין אדם אוסר דבר חבירו אפילו ע"י מעשה

וא"כ לפי דברינו ניחא מה דאמר רבא הכל היו, וקאמר