לבוש מרדכי על יבמות פ

קרבן שבועה אם לא יגיד, וא"כ לחייב אלם קרבן שבועה דהא אם ישלח עדותו בכתב עתה יועיל עדותו וא"כ ראוי הוא להגיד, ע"ז פירש ר"ת דאימתי הכשירו רבנן עדות שבכתב, דוקא בזה שהוא ראוי לבילה, א"כ הוא יכול להעיד בפיו, בזה הכשירו רבנן אפילו אם שלח בכתב, אבל אלם שהוא אינו ראוי להגיד, אותו לא הכשירו רבנן לעדות

ולפי זה לא קשה מפירש"י שהביא התוס', שפירש"י בפירוש החומש מפיהם שלא ישלחו עדות בכתב לבי"ד, התם קאי רש"י על קרא בודאי דמן התורה אין מקבלין עדות בכתב, אבל הגמ' בגיטין פרט לאלם, קאי להלכה, משו"ה איצטריך ר"ת לפרש דאלם שאין ראוי להגיד אותו לא הכשירו רבנן. סימן כ"ו

בדין קטנה שהשיאה אביה וזינתה ברצונה

דף לג. אם היו קטנות שאין ראויות לילד מחזירין אותן מיד, ואי במזיד מי שריא, הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס נינהו ואונס בישראל משרי שרי כו'

כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה, קטנה שהשיאה אבי' אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. וכתב ע"ז הראב"ד והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא כו', הכ"מ הביא עוד בשם המ"מ להקשות מירושלמי פרק א' וב' דסוטה דאיתא שם זעירא א"ר יוסא א"ר יוחנן קטנה אין לה רצון להאסר על בעלה

א) והנה מהא שהקשה הראב"ד ממאי דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא, אפשר לתרץ ולומר דאדרבה מזה מוכיח הרמב"ם דינו, דכמו דמצינו בשור שאם נגח אדם פסול לקרבן, ואם יש עדים דנין אותו בסקילה, אכן שור האיצטדין פטור ממיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה, חזינן דאף בזה שאינו בר דעת אעפי"כ יש רצון, והשור שברצונו נגח נפסל לקרבן, אבל אם למדוהו לזה, אז הוא כמעושה, ששור אין לו דעת לעמוד בפניו מה שהרגילוהו לזה, והנה הסתה בודאי דמועיל אף על גדול, שמפני זה אמרינן גדול כחו של מדיח יותר מן הנידח וכדאיתא בסנהדרין דף נ"ו, ואעפי"כ גם הנידח נידון מפני שאדם בן דעת לא הי' לשמוע, אבל בשור אין שייך זה, א"כ גם בקטן ג"כ הכי אף דפיתוי מועיל אף על גדול, אעפי"כ לא נחשב פיתוי בגדול לאונס, דכיון דבן דעת הוא עליו לעמוד נגד פיתוי, אבל בקטן דאין לו דעת חזק, אותו אם מפתים או מסיתים נחשב אצלו לאונס, דאין לו כח לעמוד עצמו נגד פיתוי והסתה, משו"ה קאמר פיתוי קטנה אונס

, וא"כ לא קשיא, דמתניתין איירי במזידין אעפי"כ אם היו קטנות מחזירין אותן, דמיירי שפתו אותם ואצלם הוא אונס הפיתוי, וכן הא דאיתא לקמן דף ס"א, א"ה ישראל נמי ומשני פתוי קטנה אונס הוא, היינו דלא חיישינן סתם שקטנה תחפוץ לזנות ורק חיישינן שמא תתפתה ופיתוי בקטנה הוי אונס, אבל אם זינתה ברצון בלא פיתוי כגון שתבעתו היא וכדומה, יש לה רצון להאסר על בעלה אדרבה מדקאמר פיתוי קטנה אונס הוא, ולא אמר קטנה ברצון ג"כ הוי אונס, מוכח שאם זינתה ברצון נאסרה

אכן הירושלמי דאמר קטנה אין לה רצון לאסר על בעלה לכאורה זה קשה על הרמב"ם

והנראה לי, דהנה בע"ז דף נ"ד איתא, איזהו נעבד כל שעובדים אותו בין באונס בין ברצון, היכי דמי לאו כגון שאנס בהמת חברו והשתחוה לה, אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו דידי'. מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם, כשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס, והדר כתיב ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס, הא כיצד, הא בצנעה הא בפרהסיא, והקשה בתוס' ד"ה מתקיף ז"ל. תימה מאי קפריך, נהי דפטור ממיתה בדיעבד, מכל מקום לכתחילה הוא חיוב למסור עצמו למיתה, וא"כ למה לא יאסר מטעם נעבד, דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי לה נעבד מטעם שמחוייב למסור עצמו, ואע"ג דבדיעבד פטור דכל אונס פטור, עוד הקשה בתוס' ד"ה הא בצנעה, ז"ל, לכאורה משמע דרבא ס"ל דאונס דצינעה אין לו למסור עצמו, ומתוך זה הי' נראה לפסוק כר' ישמעאל דשרי עכו"ם בצינעה, וקשיא דחס ושלום שנפסוק עכו"ם יעבור ואל יהרג כו', וכן משמע נמי בפ"ב דכתובות דרבא אית לי' דר' יוחנן דא"ל רבא אילו אתי לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו כו' דאמר מר אין לך שעומד בפני פיקוח נפש אלא עכו"ם וגילוי עריות ושפיכת דמים כו'

ב) והנראה לתרץ דרבא ור' זירא אזלי לטעמייהו, דהנה ביבמות איתא, אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה, משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום זונה, מתיב ר' זירא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, ויש לך אחרת אעפ"י שנתפשה אסורה ואיזה היא אשת כהן, ולאו הבא מכלל עשה עשה, אלא אמר רבא הכל היו בכלל זונה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא, וכן קאמר לקמן על טומאה, מזה חזינן מחלוקת רבא ור' זירא באונס, ר' זירא ס"ל מדחזינן דגלתה התורה ולנערה לא תעשה דבר, חזינן דאונס איננו כלל המעשה, וא"כ אף דאשה שנטמאה אסורה לבעלה ונקראת זונה, אם היא באונס ידעינן שאינה אסורה לבעלה ולא הויא זונה, דאונס כמאן דלא עבד המעשה, וא"כ מה שגלתה התורה דאשת כהן אסורה, הוא איסור חדש מקרא דוהיא לא נתפסה למעט אשת כהן, א"כ הוי רק איסור עשה אכן רבא ס"ל דגם באונס מקריא המעשה, אלא שמיעטה התורה מעונש מקרא דולנערה לא תעשה דבר, אבל המעשה הוי אף באונס, וא"כ בלא הכתוב שמיעט אונס בישראל הו"א דגם באונס אסורה לבעלה, אלא דמיעט הכתוב באשת ישראל דבאונס לא נאסרה, אבל באשת כהן כדקיימא קיימא, ואף אם נאנסה חייבים עלי' משום זונה ומשום טומאה.