לבוש מרדכי על יבמות עט

כתבם כו', אלא מיירי כהך דמהר"מ שאין בו קנין, וכה"ג, או שאין בו זמן, וכדלקמן ר"ס מ"ג או שלא החזיר מענינן של שטר, וכה"ג גם הרשב"א ס"ל דהשטר כשר, וכמ"ש הב"י והד"מ לקמן סימן מ"ד, דשטר שלא נעשה כתקון חכמים כשר ע"ש, ודלא כהרב כו' וכל זה ברור ודוק עכ"ל הש"ך

ולענ"ד דמאור עינינו הרמ"א כיון יפה, דהנה מהרי"ו הא כתב דשטר שאינו כתיקון חכמים אעפ"י דשטר לא הוי העדאת עדים איכא, הרי דמדייק מהרי"ו דאם אין כתוב כתקון חכמים לא הוי שטר, מזה מוכח דמהרי"ו סובר כשיטת הרמב"ם דעדות שבשטר לא הוי מדאורייתא כלל, דשטרי מלוה ושטרי ראי' הוי מפי כתבם, ואינו שטר כלל, דאם הי' סובר מהרי"ו דמן התורה עדים שחתמו על השטר מקרי עדים, ודין עדים יש להם משום שהוא שטר והוי כתב המחייב, ולא אמרה התורה דמפי כתבם אין זה עדות אלא אם הוא כתבם, אבל לא אם הוא כתב המחייב, או כשיטת הרמב"ן דעדים שבשטר הוי כנחקרה עדותן בבי"ד, א"כ הי' לרבינו מהרי"ו לומר כל שטר שאינו כתקון חכמים אעפ"י שאינו שטר לגבות מן המשועבדים אבל הוא שטר לדון עפ"י השטר מטעם דהא מדאורייתא הוא שטר, ע"כ דמהרי"ו סובר כשיטת הרמב""ם, דמן התורה שטר ראי' הוי מפי כתבם, אלא שרבנן הכשירוהו משום תקנה ובא מהרי"ו לדון איך היתה תקנת חכמים, אם תקנתם היתה מפני שאמרו מדבריהם עדות שבשטר לא הוי מפי כתבם, אבל אם אין העדות בשטר לא הכשירו או דרבנן עשו תקנה לגבות עפ"י עדות שבכתב אף שמן התורה אין חותכין עפ"י עדות שבשטר, דשטר ראי' לאו שטר מקנה הוא, אמרו רבנן לגבות עפ"י עדות שבכתב, ומביא מהרי"ו ראי' דתקנת רבנן הי' לחתוך עפ"י עדות שבכתב, ולאו דוקא עדות שבשטר, שהרי מהרי"ו כתב שאעפ"י שאינו כתקון חכמים אעפי"כ דנין על פיו. והנה שטר שאינו כתקון חכמים הא מן התורה אין זה שטר כלל, שהרי הוא שטר ראי' ואמרה התורה מפיהם ולא מפי כתבם, ומדרבנן הא ג"כ איננו שטר כיון שלא נכתב כתקון חכמים, וא"כ אמאי דנין על פיו, ע"כ דתקנת רבנן היתה לגבות עפ"י עדות שבכתב, וא"כ עדים שכתבו על השטר שראו שפלוני לוה מפלוני כדי שיזכרו להעיד אחר כן הוי עדות שבכתב, ואף שאינו שטר, העדאת עדים מיהא איכא, דהרי רבנן הכשירו עדים שבכתב, אכן כל זה אם בשעה שכתבו עדותם כתבו כדין, שלא כתב ליתן למלוה בלא דעת הלוה, אבל אם כתבו ע"מ ליתן להמלוה בלא דעת הלוה בודאי דאין זה עדות כלל, שהרי כתבוהו ע"מ ליתן להמלוה, וע"ז בעינן דוקא מדעת הלוה, אבל אם כתבו לזכרון בפני עצמם דנין אחר כן שהרי עדים חתומים ורבנן הא הכשירו עדים שבכתב

ולפי זה לא קשה מזה שאמר מהר"מ, ונכתב מדעת שניהם, דהא מהר"מ מיירי היכא שמסרו השטר לבעל דבר, שם בעינן דוקא אם נכתב מדעת שניהם, דאם לא נכתב מדעת שניהם הא עשו שלא כדין, ובודאי דאז אין לסמוך על עדותם, אבל אם כתבו לזכרון שעשו כדין סומכין עליהם, דהא רבנן הכשירו עדות שבכתב, אכן הרשב"א פליג, דהרשב"א סובר דעדות שבשטר הוי כנחקרה עדותם בבי"ד כשיטת הרמב"ן, ומהו שטר לדברי הרשב"א, מה שנכתב ע"מ למסור לבעל דבר, וא"כ להרשב"א אין כאן תקנת חכמים לגבות עפ"י עדות שבכתב, א"כ להרשב"א אם כתבו לזכרון דברים אין זה שטר והוי מפי כתבם, והא שהקשה הש"ך הא גם הרשב"א מודה דשטר שלא נכתב כתיקון חכמים אעפי"כ דנין על פיו, דהרשב"א הא ס"ל דעדים בשטר כשר מדאורייתא, וא"כ אף שלא נכתב כתיקון חכמים שטר הוא לגבות בו מבני חרי, אבל מהרי"ו ס"ל דשטר ראי' אין זה עדות מן התורה, דהוי מפי כתבם. א"כ אם הי' דין דרבנן שתקנו לגבות עפ"י עדות שבשטר, דוקא עדות שבשטר ולא עדים שבכתב, א"כ היכא דהשטר הוא ג"כ מדרבנן פסול, לא הי' דנין על פיו כלל, ע"כ דרבנן הכשירו עדות שבשטר

ד) ועפי"ז מבוארים דברי ר"ת שכתב הר"י ששמע בשמו שנהגו עתה לשלוח עדות בכתב לבי"ד משום דראוים להגיד, וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב, והקשינו כיון דקרא דכתיב על פי, קאי במקום דכתיב יקום דבר, וא"כ אמרה התורה יקום הדבר על פי שני העדים, ואיך נפרש דרק אם ראוי לפי, הא כתוב בקרא על פי שני עדים יקום הדבר, אכן לדברינו אדרבה הר"ת ס"ל כשיטת הרמב"ם, דמה שגובין ע"י שטר ראי', הוא תקנת חכמים

וכן מוכח שדעת ר"ת כן, שהרי במרדכי פרק האשה שנתארמלה כתב בשם ר"ת, דהא דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם, הוא בדיני נפשות, אבל לא בדיני ממונות ואם נימא דדברי ר"ת כפשוטם, דהא דאמרה התורה עפ"י שני עדים יקום דבר, הפירוש ראוי' על פי, א"כ אמאי לא יועיל זה בדיני נפשות, ואם נימא דבדיני נפשות בעינן דרישה וחקירה, א"כ הא אין צריך טעם דמפיהם ולא מפי כתבם, ע"כ דשיטת ר"ת כשיטת הרמב"ם, דמן התורה אין חותכין עפ"י עדות שבשטר דהוי מפי כתבם, ורק רבנן הכשירו בדיני ממונות, וס"ל לר"ת כרמ"א ומהרי"ו, דהכשירו עדות שבכתב, וא"כ עתה שהכשירו רבנן עדות שבכתב, יכולין העדים לשלוח עדותם בכתב לבי"ד, ומדויק מאד לשון, שנהגו עתה, דמאי שייך לשון עתה, אטו עתה נתחכמו מה שלא ידעו מקודם, אכן לדברינו הפירוש בדברי ר"ת, עתה שהכשירו רבנן עדות שבכתב, יכולין לשלוח עדות בכתב לבי"ד, ועדיפא דר"ת מדברי הרמ"א, דהרמ"א אף שהכשיר עדות שבכתב היינו דוקא אם מתחילה כתבו לזכרון, אבל אם שולחים בתחלה עדות בכתב לבי"ד ס"ל להרמ"א דלא נהגו לקבל דצריכים שיבואו בעצמם לבי"ד אם בשעת מעשה יוכלו לבא, ור"ת סבירא לי' דגם זה נהגו לקבל עדות ששולחים בכתב

והא דמבאר הר"ת בגמ' גיטין באלם, דהטעם משום דאין ראוי להגיד, הוא, דקשה לר"ת כיון דרבנן הכשירו לקבל עדות בכתב, א"כ אמאי הביאו להלכה דאלם אין מחויב קרבן שבועה, אם לא יגיד, הא היכא דמדרבנן מועיל עדותו מחויב קרבן שבועה כמו בעד אחד שיודע שמת בעלה, אף דמן התורה אינו נאמן, כיון דרבנן הכשירו מחויב