לבוש מרדכי על יבמות עז

הדבר, א"כ אמרה התורה דמה מקים ומקיים הדבר, פי שני העדים, איך נימא דאין פיהם מקיים הדבר אלא ראוי לפי, הרי כאילו היו אומרין דהרקיקה מתיר, ומה דאמרה התורה דחליצת הנעל מתיר הוא רק ראוי לחליצת הנעל, בודאי דאי אפשר כלל לומר כן אחרי דאמרה התורה דהחליצה מתרת לא הראוי לחליצה, ולכאורה דברי ר"ת תמוהים מאד אם נפרשם כפשוטם כמו שפירשו התוס'

ועל דברי הרמב"ם שכתב שהא שחותכין עפ"י עדות שבשטר הוא דרבנן, כבר השיג הרמב"ן הא אמרינן בגיטין ד' ג', דבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, וכן הקשה הרמב"ן מהא דאיתא בקרא, וכתוב בספר וחתום והעד עדים, ומה שתירץ הכ"מ דהאי קרא הוא מדברי קבלה ולא מן התורה, ע"ז הקשה הש"ך בחו"מ סימן כ"ח ס"ק י"ד, הא בהשולח דף ל"ו איתא, העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, ופריך מפני תיקון העולם דאורייתא הוא

א) והנראה לי לבאר דברי הרמב"ם דהנה הרמ"א כתב באבן העזר סימן מ"ב סעיף ד', דאם מצא כתוב בשטר פלוני קדש פלונית ועדים חתומים בו, אם הוא מקוים דנין על פיו, אכן בח"מ וכן בב"ש הביאו דעת הרשב"א דכיון שלא אמר כתבו וחתמו הוי כפנקס בעלמא ואין מקבלין עדותן, דהא מפיהם ולא מפי כתבם, והש"ך בחו"מ סימן מ"ו ג"כ כתב כזה, ולכאורה קשה כמו שהקשה הש"ך בכמה דוכתי, בחו"מ בסימן ל"ט ס"ק ט' ועוד בכמה מקומות, על הרמ"א שכתב דאם נתקיים דנין על פיו, דהא ודאי צדקו דברי הרשב"א דמפיהם ולא מפי כתבם

ונראה לי דעת הרמ"א, דהנה קי"ל, אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ולכאורה הי' אפשר לומר דמה שהאמינה תורה עדים הוא, דזה שאומר בפני בע"ד, דאין אדא מעיז לומר בפניו דבר שקר, זה מברר שעדים אומרים אמת, אבל אם אין הוכחה אין מברר שעדים אומרים אמת, אכן אי אפשר לומר כן, שהרי מצינו עדים במקום שאין בעל דין, כגון בעדות החודש וכדומה, עכצ"ל דבאמת הוי עדים אף שלא בפני בעל דין, אלא כיון דזה יותר הוכחה אם הוא אומר עדותו בפני הבע"ד אמרה התורה שאין לחייב אדם לא ממון ולא עונש בי"ד, אלא דוקא שיהי' ההוכחה ג"כ מה שאומרים בפניו, ה"נ הא דאמרה התורה על פי שני עדים יקום הדבר, היינו דדבר לחייב איש ממון או עונש בי"ד מלקות או מיתה, בעינן דוקא ההוכחה שאומרים בפני הבע"ד

והנה לעשות השטר לשטר, אמרה התורה והעד עדים, היינו לעשות השטר שיהי' ספר כריתות או שטר קידושין או שטר מקנה נעשה שטר ע"י חתימת עדים וא"כ אם אנו רואין את ספר הכריתות ביד האשה או את ספר המקנה ביד הלוקח הרי חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ורואין אנו שהאשה מגורשת, או אם ספר קידושין בידה רואים אנו שהיא מקודשת, וחזקה כל מה שיש ביד אדם שלו, היא הוכחה שסוקלין על ידה, שהרי אם אחד יקדש אשה בחפץ ואחד יצעק החפץ הזה גזל ממני, ואח"כ יבא זה התובע עליה, יתחייב מיתת סקילה דחזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו, ואין להקשות אם חתמו עדים על שטר קידושין ואח"כ ראינו השטר קידושין בידה איך הורגים אותה, הא עדים צריכים להעיד שהבעל צוה לכתוב השטר, דהא צריך הבעל לומר להם כתבו וחתמו, אכן הא דאמרה התורה על פי שני עדים יקום הדבר, דבעינן דוקא על פי, אמרה התורה באלו העדות שהם צריכין לבוא להגיד בבי"ד, ושם יועיל עדותם, אבל העדות הזאת שאמרה התורה שאם יעידו העדים בשטר שהבעל דבר צוה אותם לחתום, אם יבואו ויגידו העדות הזאת בבי"ד, הלא בזה לא יהי' השטר ספר כריתות ולא ספר קידושין ולא ספר מקנה, א"כ צריכים העדות הזאת להעיד בשטר, על עדות זאת לא אמרה התורה על פי יקום, שהרי אם יהי' על פי לא יועיל, א"כ העדות לעשות את הספר לספר המועיל לדיניו בעינן דוקא שיכתוב בספר, משו"ה מועיל העדות הזה שכתב לעשות הספר, לספר המועיל, וממילא כשרואין את ספר המקנה בידי הבעלים אנן סהדי שהשדה שלו ושהאשה מגורשת או מקודשת

וזהו הפירוש בדברי רש"י בגיטין דף ע"א ד"ה ולא מפי כתבם, יעידו בבי"ד ולא דמי לשטר שחתמוהו ביומי', דההוא אורחי' להכי, וזה כונת רש"י, אם צריכין לעשות השטר לשטר מועיל, כתב ידם דההוא אורחי' להכי שהרי עדות הזאת אין לה מקום בעל פה אלא דוקא בכתב, ע"ז לא אמרה התורה דבעינן על פי, שהרי אין מקום על פי, ועדותם בכתב דוקא, ואח"כ כשרואים אנו השטר בידה דנין על פיו, שהרי השטר הוא הגירושין או הקדושין, וחזקה כל מה שביד אדם שלו, אכן כל זה אם זה, השטר שעשה קידושין ורואים אנו בידה, אבל אם כתבו עדים בשטר לראי' שפלונית נתקדשה, הרי אין השטר עצם הקידושין אלא עדות שנתקדשה, וא"כ העדות הזה להעיד שנתקדשה אין המקום בהשטר אלא המקום לילך לבי"ד להעיד, וא"כ ע"ז אמרה התורה מפיהם ולא מפי כתבם, עדות כזה שאין אורחי' בהכי, היינו שאין המקום בהנייר אלא עדות לבי"ד, ע"ז אמרה תורה מפיהם ולא מפי כתבם אכן אף דחסר דין דעל פיו שאמרה התורה לא לחייב איש עפ"י עדות בכתב, אבל עכ"פ העדאת עדים הא הוי אף בכתב א"כ רואים אנו שעדים הגידו בכתב שפלונית נתקדשה, משו"ה סבר הרמ"א דאם מצא כתוב בשטר פלונית נתקדשה בודאי שיש לחשוש לקדושין ואסור לבא עלי', דלענין איסור מועיל אף עדים שבכתב, דנהי דעל פי לא הוי, אבל עדים הא הוי, ואף שאין מחייבין עפ"י עדות שבכתב, אבל באיסור בודאי קימא, אבל דוקא אם מצא כתוב, היינו שכתבו בעצמם לזכרון אבל אם מסרו שטר כזה לראי', כיון שעשאו שלא כדין אז אין סומכין על זה וגם בעינן דוקא שיהי' מקוים, דכיון דשטר כזה שמצאו כתוב פלונית נתקדשה, ע"כ שלא נכתב למסור רק לזכרון בעלמא, וא"כ אימת אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, היכא שכתבו למסור לבעליו אמרינן דנעשה כמי שנחקרה, דלא חשיד אינש לזיופא ולהשתמש