לבוש מרדכי על יבמות עו

היא עומדת בחזקת היתר שכשימות הבעל תנשא לשוק, או דהכונה אשה זו עתה צרת ערוה וע"י הספק אנו מוציאים אותה מדין צרת ערוה, מספק לא מפקינן אותה מדין צרת ערוה, אף שעתה היא א"א ואסורה, אעפי"כ היא צרת ערוה, ומספק אין מוציאין אותה מדין צרת ערוה

והנה אם נימא דהפירוש, אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת שהרי היא אצלנו בחזקת צרת ערוה אין מוציאין אותה מחזקתה, הי' אפשר לומר דגם בבהמה שייך לומר הרי עתה איננה בחזקת טרפה לאסרה, אף בשחיטה מספק אין מוציאין מחזקתה, אבל אם נימא דהפירוש אשה זו בחזקת היתר לשוק, שעומדת בחזקת שאם ימות בעלה תהי' מותרת, הא לא דמי לדין דבהמה היכא שנולד הריעותא מחיים, דהא הא התם הספק שמא לא יהי' שחיטה

והנה התוס' לקמן בד"ה דנפל הבית עליו ועל בת אחיו, כתבו ז"ל, כאן יש תימה אמאי חשיב בחזקת היתר לשוק טפי מליבם, דהא קמן ששניהם מתו, וכן יכול להיות שהיא מתה תחילה כמו הבעל ואם נימא דתוס' מפרשי להא דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת היינו כיון שמוחזקת בצרת ערוה אין מוציאין אותה מחזקת צרת ערוה, א"כ מאו הקשה בתוס', הא גם בנפל הבית עליו ועל בת אחיו ג"כ הא עד עתה היתה מוחזקת בצרת ערוה א"כ אמרינן שהוא מת תחילה נשארה צרת ערוה, ע"כ דתוס' מפרשי אשה זו בחזקת היתר לשוק, היינו שעומדת לזה שכשימות בעלה מקודם הבת אחיו תהי' מותרת לשוק, וא"כ פריך שפיר הא הכא אפשר שהוא מתה תחילה

וא"כ משום זה כתב הרמ"א כדמוכח מתוס' פרק ד' אחין, דכל ההיתר בנולד ריעותא בעת האיסור משום שעומדת לזה אם ימות הבעל תהי' מותרת, והכא הא לא שייך, דהרי בבהמה היכא דנולד הריעותא מחיים אי אפשר להתירה מטעם בהמה זו בחזקת היתר עומדת כששחטה, דהרי שחיטת טרפה לאו שחיטה, וא"כ הספק שמא לא נשחטה שחיטה כשרה, ואף דלא דמי הספק הזה דמספקא לן שמא היתה שחיטת טרפה, דהרי היכא שהספק בשחיטה אף אם יש לתלות שנעשה אחר מיתה ג"כ פסולה, כמו נמצא הושט שמוט ואין יודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה הא פסולה, ולא אמרינן נשחטה הותרה כמו בספק טרפה, התם הטעם משום דמוקמינן בחזקת שאינה זבוחה, דאם הוא נבלה אינה זבוחה, אבל טרפה אף אם היא טרפה אין עלי' דין אינה זבוחה שהרי השחיטה התירה מלטמא, ומשו"ה אם נשחטה ואפשר לומר שהריעותא באה לאחר שחיטה, אמרינן נשחטה הותרה, כיון שהחזקנו אותה למותרת קודם שראינו הריעותא אבל היכא דנולד הריעותא מחיים, נהי דחזקת אין זבוחה אין כאן אבל גם היתר בהמה זו בחזקת היתר לשוק אין כאן, דהרי ההיתר שעמדה הוא אם יהי' שחיטת כשרה, והדבר ספק אם הי' שחיטת כשרה. סימן כה

בדין מפיהם ולא מפי כתבם

דף לא. אב"א משום דלא אפשר היכי לעבד לינחה גבה דידה מחקה לי'. לינחה גבה דידי' זמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה, לינחה גבי עדים, אי דזכירי ליתו לסהוד, ואי לא זמנין דחזו בכתבא ואתי ומסהדו ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל הגמ'

כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות הלכה ד' ז"ל. דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדינו ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר עפ"י שנים עדים, מפיהם ולא מפי כתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונות בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין עכ"ל הרמב"ם, אכן התוס' כתבו ז"ל, ואר"י ששמע משום ר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין עדותם בכתב ידם לבי"ד ולא קרינן בהו מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרין עדותן. והא דתניא במי שאחזו דף ע"א ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול להגיד ופריך ואמאי הא יכול לדבר מתוך הכתב, שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבן, שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן מנחות דף ק"ו, כל שאין ראוי לבילה, אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות, ומיהו בפירוש חומש פרש"י עפ"י שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לבי"ד, עכ"ל התוס'

אכן דברי ר"ת אינם מובנים לי, דלפי זה בכל התורה כולה נימא, לא בעינן אותה הדבר אלא ראוי, וא"כ בגט נימא דלא בעינן ספר כריתות אלא ראוי לספר כריתות לא בעינן ונתן אלא ראוי ליתן, ובחליצה לא בעינן חליצה אלא ראוי לחלוץ, וע"כ דהא דאמרינן במנחה חילוק בין ראוי לבילה לאין ראוי, דקי"ל בקדשים דבעינן כתוב לעכב וכל זמן שאין כתוב לעכב אמרינן דאין זה אלא למצוה, ובבילה אין לנו כתוב לעכב, אלא, דאף שאין לנו ראי' לעכב, אבל היכא דאין ראוי הוי עיכובא, וכן בחליצה כיון דכתוב בישראל חלוץ הנעל ילפינן דחליצת נעל מתירה לישראל, והא דכתיב מקודם ועמד ואמר. וכן ועלתה יבמתו השערה ואמרה מאן יבמי: הוא רק למצוה ולא לעכובא אלא באלם ואלמת כיון שאין ראוים לאמר מעכב אפילו בדיעבד, אבל על חליצת הנעל אי אפשר לומר שזה בעינן רק שיהי' ראוי לחליצה, שהרי זה הדין דחלוצת הנעל כתיב במקום ההיתר, אם אמרה התורה שחליצת הנעל מתיר אי אפשר לומר דרקיקה מתיר, או דאמירה מתיר, בודאי דאם אמרה התורה דחליצה מתיר אי אפשר לומר דראוי לחליצה מתיר, ואם אמרה התורה דספר מתיר אי אפשר לומר ראוי לספר מתיר ואם אמרה כי יקח איש אשה ואמרינן דהקיחה בכסף אי אפשר לומר דרק הראוי לכסף היא הקיחה, וא"כ הכא נמי אילו הי' כתיב בתורה ואמרו העדים בפיהם לפני בי"ד ועל ידי עדים יקום הדבר, אז אפשר לומר דעיקר אמרה התורה שעל ידי העדים יקום הדבר, והא דכתיב ואמרו הוא למצוה ולא לעכב, ואין עיכוב אלא באין ראוי לומר, אבל כיון דכתיב האי על פי במקום שאמרה התורה הקמת הדבר, כיון דכתיב על פי העדים יקום