לבוש מרדכי על יבמות עד

נוכל לומר עלי' שנפסק הדין שהיא שלימה, וא"כ השאלה הוא בהטמא, ונפסק הדין שהוא טמא, ממילא חזקת הטהרות אין מועיל, שהרי נגעו בזה שנפסק הדין שהוא ודאי טמא

לפי זה אפשר לומר דתירוצא דתוס' דהעמד הערוה בחזקת שלא נתגרשה, הוא דוקא בגירש ואח"כ כנס, דבשעה שזרק הגט לא היתה הצרה אשתו, ולא שייך לומר גם עלי' נולד ספק, והספק הוא רק בהערוה, ונפסק הדין שמוקמינן בחזקתה שלא נתגרשה, ממילא כשנולד לנו אח"כ הספק בעת שכנס, אם האשה שכנס היא צרת ערוה. אמרינן חזקת הערוה מהני לצרה, שהרי ספיקא בא לאחר מכאן, אחרי שכבר נפסק הדין על הערוה שהיא בחזקתה, אבל היכא דכנס ואח"כ גירש, נולדו שני הספיקות ביחד. הספק של הערוה אם היא גרושה, והספק על הצרה אם היא צרת ערוה, בכה"ג אפשר לומר דלמאן דס"ל חזקת האם לא מהני לבת, חזקת הערוה אין מועיל לצרה כיון שבאו שני הספיקות יחד, ואף דאי אפשר זאת לדמות לגמרי לדין דחזקת האם מהני לבת, דהרי התם פסלות הבת אין תלוי' משום פסלות האם, אבל הכא ספיקא דהצרה הוא רק משום ליתא דהערוה, אעפי"כ יש לחלק בין דין דהעמד טמא על חזקתו, דהתם בעת שנפסק הדין על הטמא לא הי' לפנינו חזקת הטהרות, אבל הכא נולדו שני הספיקות ביחד, בכה"ג אפשר דלמאן דס"ל חזקת האם לא מהני לבת, חזקת הערוה לא מהני לצרה, ורבה הא ס"ל בכתובות כר' אלעזר דחזקת האם לא מהני לבת, וע"כ הא דאמר אשה זו בחזקת היתר עומדת הוא משום דהצרה עומדת שתותר לשוק כשימות בעלה, משו"ה פריך אביי לדידי' מנפל הבית עליו ועל בת אחיו, כן אפשר לדחוק לדעת הש"ך

ומה שהקשינו אף דנימא דאביי פריך משום דס"ל כיון שנולד הספק בעת שהיתה אסורה לא מוקמינן בחזקה, אעפי"כ בבהמה אף שנולד הריעותא בעת שהיתה אסורה היינו מחיים, תותר מטעם שיש לה חזקת הגוף שאינה טריפה כמו העמד יין על חזקתו ולא החמיץ, אפשר לתרץ מטעם דכל חזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא, וכמו שכתבו התוס' בחולין דף י"א ד"ה אתיא

, אכן לפי הנראה הרמ"א ס"ל דלא כהתוס', שהרי הרמ"א פסק ביו"ד סימן פ"א, דגבינות הנעשו מבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה אם הוגלד פי המכה אין אסור אלא הגבינות שנעשו תוך ג' ימים, אבל קודם לכן שרי מטעם העמידה על חזקתה, אף שלא נתבררה החזקה, דלדברי התוס' בחולין אסורים כל הגבינות, נראה לי לפי מה שביארנו למעלה בסוגיא דרוכל סימן י"ט דכיון דהתירה התורה, נתהפך האיסור להיות היתר, נוכל לומר נהי דחזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא לענין חזקת הגוף, אבל לענין התירא כיון דהתירה התורה מטעם רוב, נתברר היתר הדבר, ומשום זה התיר הרמ"א הגבינות, שהרי כיון שהתירה התורה לאכול החלב מהבהמה משום דאזלינן בתר הרוב הרי לחלב ולגבינות נתברר חזקת ההיתר, כל זה אם באנו לדון על הגבינות, אבל לענין הבשר כיון דצריך עדנה שחיטה, א"כ לא הותרה לענין הבשר, כיון דנולד הריעותא מחיים שאז היתה אסורה מטעם שלא נשחטה הרי לא הותרה, ואין לה חזקת היתר לגבי הבשר, ואם באנו לדון מטעם חזקת הגוף שלה, הרי הוי חזקה שלא נתבררה, משא"כ לגבי גבינות נתברר ההיתר שלה, והרי חזינן דמה שהותרה מקרי חזקת היתר, שהרי אמרינן נשחטה הותרה היכא דאפשר לומר שהריעותא נולד לאחר שחיטה אף שלא בדקנו אבל כיון שהותרה מדין התורה דהרי אזלינן בתר רוב, כיון שנשחטה הותרה, כל זה אפשר לתרץ אליבא דהש"ך

ב) אכן לדידי נראה לתרץ, דהנה בחולין דף ע"ז איתא, אמר ר' אמי השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי לדברי המתיר אסור, רבא אמר לדברי המתיר נמי מותר, ד' סימנין אכשיר בה רחמנא כו', אמר ר' ר' משרשיא, בן פקועה שבא על בהמה דעלמא אותו הולד אין לו תקנה, וכתב רש"י, מטעם דמצד אביו הוי כשחוט, והוי כסימן אחד ואין שחיטה מועלת עוד דהוי כשהיי', ולית לי' לרב משרשיא ד' סימנין אכשיר בה רחמנא, והקשה בתוס', מאי ענין הא דאמרינן ד' סימנין אכשר רחמנא דמיירי בנמצאות טריפה ולא הי' שחיטה, לדין דרב משרשיא דמיירי בנמצאת כשירה והי' על האם שחיטה

ונראה לי דכונת רש"י להא דאמר רב חסדא, השוחט את הטריפה טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא, והקשה שם רבה (ובגמ' הגירסא רבא) טעון שחיטה כר"מ, ואם מת טהור מלטמא במשא כרבנן, ומשני ד' סימנין אכשר רחמנא, והנה חזינן מהכא דגם בטריפה הועילה השחיטה על הולד, שהרי אם מת טהור מלטמא במשא, ואעפי"כ אם ישחוט את הולד יהי' מותר מטעם ד' סימנין אכשר רחמנא, הרי דאף שהועילה השחיטה אעפי"כ מועיל לו שחיטת עצמו, וסבירא לן דאף דהתירה התורה אעפי"כ שחוטה בפועל לא הויא ומתיר שחיטת עצמו, וא"כ אף בשחט כשרה ובא הבן פקועה על בהמה דעלמא יותר הולד בשחיטת עצמו אחרי דלא הי' שחיטה בפועל, ע"כ דרב משרשיא לית לי' ד' סימנין אכשר רחמנא, וסבירא לי' כיון דאמרה התורה שהועילה השחיטה להבן פקועה: הוי שחוט ממש, והולד הבא ממנו הוי כשחוט מקצת, ואין מועיל אח"כ שחיטת עצמו דהוי כשהי' (פירוש דמדין שהי' חזינן דאין מצטרפין מקצת שחיטות)

ובזה אפשר לישב הגירסא דרבא הקשה טעון שחיטה כר"מ ואם מת טהור מלטמא כרבנן, ומה שהקשה הרשב"א הא רבא בעצמו אמר ד' סימנין אכשר רחמנא, דרבא בעצמו סבירא לי' דבהמת טריפה לא הויא כלל שחיטה על הולד, דרק בכשרה גלי רחמנא דהוי שחיטה על הולד, אבל בטריפה לא הוי כלל שחיטה על הולד, משו"ה אמרינן ד' סימנין אכשר בה רחמנא. אבל לרב חסדא דסבירא לי' דהועילה השחיטה על הולד שיהא טהור מלטמא לדידי' פריך איך יועיל שחיטת הולד אליבא דרבנן, אכן רב חסדא סבר דאף אם הועיל השחיטה על הולד אעפי"כ הולד ניתר בשחיטת עצמו.